ושנינו הפכנו סלעים של כאב,
אשר גלי הים יטלטלו אנה ואנה.
אך נשאר קרובים לחוף, לאדמה.
ותמיכה סלעית שכזו אין כמוה להחזיקנו.
מעט כאב ומעט אהבה, מן הדבש ומן העוקץ.

ועברו זמנים ונתמלאנו בקיעים,
ותכולתם ספוגי דמעה, אכולי להבה.
ומביטים אנו אל תוך תוכנו -
חיבה כה כנה, אהבת אם לבנה -
תשוקה שקטה - הברק הנצחי שבתוכך.

ויעברו עוד גלים ולא יתגלו הדברים,
ותתעבה הקליפה ויתרחבו הבקיעים.
ואש פורצת ממעבי הסלעים.
ומראה האש וריחה, ריחה של תשוקה עתיקה.
ואסתכל בך והנה אראה כי גם בך בקיעים.
והנה אכלתני האש - עירום נותרתי.

ושוב אש
ושוב חיוך, אהבה, חום -
ושוב אנחנו משתתקים.
כאב.

והריקנות האינסופית שבי נתגלתה לך,
אך ללא כל היסוס את הפרץ חסמת,
ומתוך גנך שתלת בי אהבה.
ולעולם לא יובן גודל מעשך.
וההבנה לנצח תישאר בין בקיעי סלעים.