פרק זמן לא קצר התמהמהתי במים הרדודים שלך. אינני נוהג למהר
ולקפוץ היישר למים הקרים, או העמוקים, ואף בזו הפעם לא חרגתי
ממנהגי.
אך בחלוף הזמן אזרתי את מידת האומץ ההולמת וכך החלה ההיסחפות
אל לב ים, הים שלך. ואם קודם לכן עוד הקפדתי על שמירתה של מידת
השליטה בידיי, הרי שכאן מצאתי עצמי עד מהרה נסחף תוך ויתור
מסתבר על השפעה כלשהי על המתרחש. כך הלכתי והעמקתי בך, מתרחק
מן החוף ומכל דבר אחר זולתך. התמסרתי לתחושה הזו והתמסרתי לך,
צולל למעמקייך.  חייך עטפוני מכל עבר, כמו גופי בים, אך בקושי
מצליח לשמור על ראש מעל למים, מרבית הזמן. לא נדרשה סערה, אף
לא מערבולת, כדי להביאני לסחרור הרגשי הזה. בגלים עולים
ויורדים שטפת אותי, שלווים כשלעצמם, מסעירים את נפשי.

ההתרחשות הזו, שלרגע נחוותה כנצח, התבררה כזמנית לחלוטין, ככל
התרחשות אחרת. אינני יודע מה גרם לשינוי. אולי היה זה מראן
המרוחק ובכל זאת מאיים של המצולות, מראה שנשקף אליי עת נשטפתי
כליל באחד מגלייך רבי העצמה וההדר. מראן של מצולותייך, שנדמו
לי כאילו זוממות  להכחיד כל קיום שלי שהוא חיצוני להן. או אז
החלה לפשוט בי תחושת אי נוחות שהתגברה לכדי מועקה של ממש.

כאשר הצלחתי שוב להוציא ראשי מעל מים, וניבט אליי החוף, לפתע
היה הוא לי חוף מבטחים. נזכרתי בגעגוע בתחושת היציבות השורה
בו, ובפוטנציאל האפשרויות המגוון שהוא מציע. רציתי להסיר מעליי
את עול המים. להחזיר לעצמי שליטה במתרחש, להיות מסוגל שוב
לבחור.
מאמץ ניכר נדרש ממני כדי להצליח במה שהפך לכל מאווי, לצאת את
הים, לשים סוף להכלה המוחלטת של חיי בחייך. בהתחלה, נאבקת בי.
הערמת עליי גלי-קשיים וליבך עודנו סוחפני. אפס, התנגדותך הלכה
וחלשה, ובשלב מסוים נדמה היה כי גלייך כעת אינם באים כנגדי,
אלא מקרבים אותי אל החוף.
השלמת עם עקשותי וויתרת.

וחוף המבטחים שלי התקרב. ובא. עליתי עליו שבע רצון, אולי אפילו
גאה. מנצח ממש. חשבתי לי, הים תבע אותי לעצמו, סחף אותי לליבו,
ואני יכלתי לו.
אני יכלתי לך. שבתי להיות אני עצמי, אני שלי, ומי צריך אותך
בכלל.

טיפש.

היום, יושב על החוף ומתבונן בך בערגה, ממרחק בל יקוצר, ותמונתך
המושלמת איננה למעשה כזו, בהיותה אך רקע לדגל השחור המתנוסס
לפניה בגאון מכאיב.