איני יכול להגיד שאני מרוצה במיוחד, אבל התקופה הרעה מאוד
עברה. הרי היא הייתה חייבת לעבור ולהגיד שנה טובה, אחרי שנה
וחצי-שנתייים שלא ביקרה פה בכלל. או שפשוט לא פתחתי לה את
הדלת. היה לי את הזמן ואת הכוח להיאבק בה לפני שהיא נכנסה.
עכשיו, לעומת זאת, לא היה לי זמן, לא היה לי כוח. ראשי היה
עסוק מדי בכל העניינים האחרים, והדלת פשוט נשארה פתוחה. You
can't always be on your guard. היא נכנסה.
הו, והטרור שהיא עשתה פה כשהיא הגיעה. כמו סופת טורנדו שמפילה
לרצפה את כל מי שנקרה בדרכה. ומי אם לא אני נקרה בדרכה? כן.
בהחלט.
שינסתי את מותני, וניסיתי להאחז בכל דבר שאפשר היה להאחז בו
כשהיא הפילה אותי על הרצפה.
אז הייתי קצת נאיבי. בסדר. אף אחד עדיין לא מת מזה. לא הייתי
קרוב לכך אפילו, אבל ההרגשה, כמה שהיא הייתה נוראית.

בכל פעם שנאחזתי במשהו, הנפילה הייתה גדולה יותר. איני יודע אם
זה כי היו דברים יחסית משמחים בזמן האחרון, אך ככל שהדברים היו
טובים יותר, יחסית, הנפילה אל התהום הייתה קשה יותר. ושוב,
נפילה קשה. נסיון לאחוז בדברים, שמתמוטטים בתוך ידיי. תחושת
אין אונים מוחלטת. כל דבר שעשיתי, התפרק ונפל איתי.  

ועכשיו, כה שמח אני לחזור לשפיותי. לעמוד על קרקע מוצקה, שאני
יודע שלא תיפול. או לפחות אני מקווה כך. הנאיביות תכה בי שוב
בבוא הימים, אבל עדיף להאמין במשהו. עדיף להאמין שאף אחד לא
ימוטט את הקרקע שמתחת לרגליי.
איני יודע במה אחזיק בפעם הבאה. איני חושב שיש משהו שיהיה
מסוגל להחזיק אותי, אם הסערה תחליט לבוא בשנית.
אני לא חושב שיש משהו שימנע ממני ליפול. הו, לא. ובשנית, אעמוד
מול הסערה ואאבק בה. לא אתן לה להפילי. לא אאחז בכלום. אעמוד,
ואשאר במצב זה עד שהיא תעזוב מרצונה החופשי.
הדבר היחיד שיוכל להחזיק אותי עומד, הוא אני. אני ולא אחר. לא
משחקים, לא כלים, לא כלום. רק אני מול הסערה.
נכון. יהיו דברים שיעזרו לי לעמוד מולה. לפעמים אפילו מוצאים
אנשים שיהיו מוכנים לעמוד לצדך. אך בדרך כלל, אם לא תמיד, זה
רק אתה והסערה.

ולאחר שהיא באה? אתה מרים את עצמך מהתהום שנחפר. נאבק בכוח
לעלות למעלה, אל אור היום. אינך מבין איך הם אינם מבינים, איך
הם אינם רואים. ואתה נשאר בשלך. נאבק כל יום-ביומו להמשיך
ולבנות מחדש את ההריסות שלך. מהשאריות. מחתיכות קטנות כל-כך,
שאין ביכולתך לראותן.
ושוב, אינך מבין איך הם אינם רואים. איך אינם ראו את הדלת
הפתוחה שהשארת. למה הם לא אמרו.
למה?
למה זו שאלה גדולה. והם? הם אינם רואים. הם אפילו אינם
מסתכלים. מסתכלים הם רק על עצמם, ועל עצמם בלבד.

ואתה אוסף את שאריותיך, ומרכיב את עצמך מחדש. המאבק קשה. מי
מסוגל להרכיב פאזל של חלקים כה רבים וחסרי צורה אחידה, בזמן
קצר כל כך?
המציאות מחייבת. אינך יכול לא לתפקד עד שתצליח לפתור את הפאזל.
אז מוותרים. מעגלים פינות, קצת פה, קצת שם, ומצליחים לעמוד.
נכון, אינך מושלם כמו פעם, אך עכשיו הנך יכול לתפקד. לקום.
לאחר שקמת, הנך יכול לבנות את עצמך מחדש, כראות עיניך. ועד
שתהיה מרוצה, תבוא סערה חדשה, ותפיל את כל מגדל הקלפים הרגיש
שלך. ותצטרך להיות חזק ואמיץ, למרות שאין לך הרבה אפשרויות
אחרות, ולהתמודד מולה. לעצור אותה, לפני שתצליח להפילך
ולהרוסך.