היא ישבה שם, מכורבלת כעובר היוצא מרחם אימו. אני הסתכלתי
עליה. במשך שעות רק הסתכלתי. החברה שלי, החברה הכי טובה שלי,
ניסתה לשים קץ לחייה. לא ידעתי למה, לא היה לי מושג. ממה
ששמעתי, היא עלתה על הגג. במזל עצרו בעדה. אני כל הזמן שואלת
את עצמי למה היא לא סיפרה לי, אבל זה כבר לא משנה, מה שהיה,
היה.
הסתכלתי עליה והיא בכתה. כמו תמיד, בכתה בשקט, כדי שאף אחד לא
יידע. היא הייתה סגורה ולא סיפרה לאף אחד כלום. רק לי. קינאתי
בה. תמיד חשבתי שהיא הילדה המושלמת שכולן רוצות להיות. היא
סיפרה לי עד כמה המשפחה שלה טובה. לה הייתה את האמא שאני
איבדתי. אביה אהב אותה והם תמיד יצאו יחד לשחק כדורסל במגרש
הגדול. היו לה שתי אחיות גדולות שאהבו אותה יותר מכל דבר אחר.
היה לה בית יפה, וכלבה בשם מיקה. כלבה קופצנית ושמחה. החיים
שלה היו נראים כ"כ טובים. כל יום היא הייתה מספרת לי משהו טוב
שקרה לה.
היא הייתה ילדה יפה, הכי יפה בכיתה. כולם אהבו אותה וכולן רצו
להיות חברות שלה. היא הייתה נחמדה, וחכמה. ההורים שלה התחשבו
בה ונתנו לה לעשות מה שהיא רוצה. היא הייתה מושלמת, פשוט
מושלמת.
וביום אחד הכל נגמר. לא ידעתי למה, לא היה לי מושג. היא סיפרה
לי יום לפני, שאביה קיבל קידום בעבודתו ושעוד  מספר חודשים היא
טסה עם משפחתה לחו"ל. כ"כ קינאתי בה, גם אני רציתי לטוס. אף
פעם לא טסתי. וכשזה קרה הרגשתי שזה לא יכול לקרות. למה ילדה
שיש לה הכל תרצה להרוס את חייה? אז נגשתי אליה ודיברתי איתה.
היא ישבה ובכתה. שאלתי אותה למה, אך היא לא ענתה, לא אמרה
כלום, רק בכתה. בכתה בשקט, כמו תמיד. הדמעות זלגו על לחייה
האדומות ואני רק הסתכלתי, לא יודעת מה לומר. ואז רק הבנתי שלמי
שיש הכל, בעצם אין שום דבר.