הם הלכו ברחוב, מחזיקים יד ביד, הוא עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן,
היא מצחקקת קלות, כך הם המשיכו ללכת ברחוב, ללכת לאט, כאילו
שהם לא רצו שהערב, הלילה, הזה יגמר, ללכת ולדבר, ללכת ולצחוק.
הוא לא ידע, לא יכל לדעת מה עבר בראשה ברגעים ההם, אך הוא ידע
שעוד מעט, עוד ממש כמה רגעים הם יגיעו לפתח ביתה, יפרדו, והוא
יפנה ללכת לביתו, לבד, תוהה מתי הם יפגשו שוב.
השיחה זרמה והם לא שמו לב כיצד הם הגיעו לפתח ביתה, לפחות הוא
לא שם לב, הוא יכל להמשיך וללכת, להמשיך לדבר איתה כל עוד הוא
יכל לדבר, וללכת, ואולי אפילו אחרי זה. כרגיל מבטיהם נפגשו,
עוד שניה והיא תגיד לו לילה טוב ותרוץ במעלה המדרגות לביתה,
והוא הוא יסתובב וילך לביתו, לבד.
הם עצרו, הוא הסתכל עליה, והיא עליו, הם המשיכו והחליפו מילים,
משפטים, היא צחקה, והוא חייך, בדיוק כמו כאשר הם הלכו, רק שעתה
הוא ידע, הסוף היה קרוב, עוד רגע. לבסוף זה הגיע "טוב אני
חושבת כדאי שאני אלך" היא סיננה לתוך השיחה, כאילו היא אומרת
משהו חסר חשיבות, משהו שלא אמור להשמע, הוא הסתכל על שעונו,
וענה לה בעצב שאותו הוא ניסה להסתיר מאחורי החיוך שהיה על
פניו, אך אפילו החיוך שלו דעך, "אז אני מניח שזה הזמן לומר
לילה טוב?"
"אני מניחה שכן" היא ענתה לו, האם היה זה עצב שנשמע כל כך רחוק
בקולה
"אז, לילה טוב" הוא לחש לעברה
"לילה טוב" היא השיבה, אך אף אחד מהם לא נע, שניהם הסתכלו האחד
בעיני השני, עד שלבסוף הוא התכופף, רק מעט, כדי לנשקה נשיקת
לילה טוב, נשיקה של ידידים, נשיקה קלה על הלחי, נשיקה שלא
התחילה אפילו לתאר את מה שהוא הרגיש כלפיה, אך היא סובבה את
ראשה, טיפה, רק טיפה ימינה, והנשיקה שלו פספסה את לחיה ונחתה
על שפתיה. הוא הרגיש בחום שפתיה, בצורתן, על שפתיו, תחושה כה
רכה ונעימה, היא אחזה בראשו, כאילו מפחדת שהוא יברח לה, יעלם,
ונישקה אותו, הוא אותה, היא אותו, הוא אותה וחוזר חלילה. הרגשה
נעימה של חמימות התפשטה בכל גופו, הוא הרגיש כאילו הוא נצמד
לאש, אש חמה בדיוק במידה, אש שמאיימת לשרוף אותו בכל רגע, אך
כל עוד היא לא שורפת אותו היא המקור לכל העונג, לכל האור, לכל
הטוב, לכל המושלם בעולם, ולמרות שהוא ידע שבסוף האש תשרוף
אותו, הוא לא רצה להפסיק, לא רצה להרפות.
רגע, ועוד רגע, ועוד רגע, רגעים קצרים, רגעים ארוכים, רגעים
אשר נראו כנצח של הנאה, של תשוקה, של כיף, נצח שמבחינתו יכל
להמשך לעד. אך היא עזבה את ראשו, ונעה אחורה, מנתקת את המגע
בינהם, מסתובבת ורצה במעלה המדרגות לביתה, מבלי להגניב לו אף
לא מבט אחד אחרון. והוא עמד שם כרגיל, צופה בה רצה במדרגות, אך
הפעם הוא תהה מה היה הפשר של מה שהרגע חלף, של הנשיקה. "כמה
זמן חלף?" הוא מלמל לעצמו, אך מה זה חשוב בעצם? לא משנה כמה
זמן חלף ברגע, ברגעים שהנשיקה נמשכה, היא נגמרה, חלפה, האש
נמוגה, משאירה אותו רועד מכפור מבפנים, מגושש אחרי האש הזאת.
הוא פנה וצעד לביתו, לבד כרגיל, אך הפעם ראשו היה בעננים והוא
הופתע כל פעם מחדש שהוא הצליח לא להתנגש בעמודי התאורה אשר
עמדו לאורך המדרכה וחלפו על פניו כל כמה דקות.
הוא הגיע לביתו, עלה למעלה, לקומה השניה, דירה מספר שמונה,
נכנס, הוריד את בגדיו, נכנס למיטה ונרדם.
צליל פעמון חתך את אוויר החדר ואור החל חודר מבעד התריסים
הפתוחים למחצה. "שעון מעצבן!" הוא סנן בכעס בעודו משתיק את
השעון המעורר שלו. למה הוא היה צריך לקום מוקדם כל בוקר? למה
העבודה היתה חייבת לתפוס חלק מחייו? הוא לא ידע, אך הוא ניסה
לדחות את הרגע שבו הוא יצטרך לקום, לצאת מבין השמיכות ולהתארגן
לעבודה, הוא העדיף לעצום את עיניו ולהתרכז בתמונה אשר ריחפה
בראשו. אבל קרני השמש שחדרו מבעד לתריסים הפריעו לו, לא נתנו
לו למשוך את הרגעים האלו, כאילו ניסו לעשות לו דווקא, להזכיר
לו שהוא צריך להגיע לעבודה היום, לעזאזל עם העבודה!
כנגד רצונו, הוא התרומם ועבר לישיבה ואז לעמידה, וצעד לאט לעבר
האמבטיה, להתרחץ. הוא נכנס לאמבטיה ומבטו נפל על המראה, ולמרות
שמה, שמי שהציץ אליו מהמראה לא עניין אותו, לא קודם, לא עכשיו,
ואם זה היה תלוי בו, לא אף פעם, אבל מי יכל להגיד מה הגורל צפן
לו, למרות שהוא האמין בו? מה שהוא ראה שם, מה, מי שהציץ עליו
מהמראה עורר בו את המחשבה: האם זה היה אמיתי? או שמא הוא שוב
רק חלם?