זה היה כ"כ פשוט לראות את הים מהבניין השני בקומה שבע.
כן ,רק מקומה שבע - אולי בעצם אפילו קצת מקומה שש - היה ניתן
לראות הים.
תמיד שנאתי את הים, במיוחד בארץ. החוף כולו מזוהם בבדלי
סיגריות ומקלות ארטיקים, אלפי אנשים רוחצים ומשתינים שם, כל
מיני חתיכות לא מזוהות נתקלות בך, מקבלים כוויות, נצרבים ע"י
מדוזות, תמיד איזה ילד קטן מטפטף עליך ארטיק דביק בעוד החבר
שלו מעיף עליך חול מהבור שהוא חופר, בקיצור - חרא.
כן, ככה זה. אבל כולם רוצים נוף לים. אפילו השכן העיוור (לא
שיש לי משהו נגד עיוורים) רוצה נוף לים. אבל אני וחברה שלי
זכינו בהנאה המפוקפקת (לפי דעתי לפחות).
והשכנים, השכנים הקנאים האלו, כל יום היו משאירים לי זבל
בכניסה, כל מיני פסלים למזל רע ועוד כל מיני קישוטים יצירתיים.
שיקפצו לי, זה רק מעודד אותי להשאר פה.
יום אחד חברה שלי ניקתה את המרפסת, לאה הזקנה המכשפה קראה לה
מלמטה היא התכופפה ונפלה. באותו יום השכנים לא קיטרו כי היה
להם נוף לגרפיטי אנושי על המדרכה (וחברה שלי הייתה יפה).
אבל אני לא עזבתי, אני לא אתן להם את מה שהם רוצים!
כמובן שלמחרת כבר פגשתי חתול מעוך בכניסה לבית, אבל כבר הייתי
רגיל משהו.
אחרי חודש (כנראה חיכו שאני אתאושש) פיטרו אותי מהעבודה (המשבר
בהיי טק, אתם יודעים...) אבל אני נשארתי בדירה עד שלא היה לי
כסף לאכול, האמת שזו לא הסיבה שעזבתי (אני מצידי הייתי נשאר שם
עד שהייתי מסריח את כל הבניין) - עזבתי כי פינו אותי.
מישהו אחר קנה את הדירה (צעיר עם אשתו ועוד שני ילדים).
לא היה לי איפה לישון אז נרדמתי על החוף.
והבחור עם הנוף, אני אדאג שתמיד יראה אותי בין האלפים שחולפים
כאן כל יום, שידע מי ראה את הנוף הזה ראשון. |