תל אביב, 1993

רוח קרה עברה בבסיס, מנערת עלי שלכת לריקוד עליז וקופצני,
מסחררת אותם במעגלים...
"פלוגה הקשב!", צרח המ"פ המניאק צרחה מחרישת אזניים, העורקים
הבולטים בצווארו מופיעים ופרצופו מאדים בשנייה.
"כן המפקד!", צרחתי בתשובה ביחד עם כולם.
הוא עבר בינינו, בודק עם סכין הגילוח החלוד שלו מי "רשלן" ומי
"בסדר", כשלפתע עצר לידי, בוחן אותי בעיניו.
"סמל ציגלר! איפה הכומתה שלך?!"
"שכחתי, המפקד...", הסמקתי.
"אני יכול להבין שזה לא יקרה שוב?!", צרח שוב, רוח מדברית עם
ריח של בצל רקוב נושבת מפיו.
"בהחלט לא יקרה, המפקד..."
"משוחררים..."

"...אז אפשר למצוא בבסיס ליד מלא פקידות  'נותנות', כוסיות אחת
אחת!", התלהב והפליג בסיפוריו תומר, חייל שרירי ובנוי היטב עם
מנטליות של חזיר.
"מעניין, נחמד מאוד...", מלמלתי.
"טוב, בתל אביב זה קל, המתירנות וכל זה... אבל אני מכור
למרדף...", חייך דורי, חייל פחות חזירי, ברנש מנומש וחמוש
במשקפיים.
"נשמע מעניין...", האדמתי אפילו יותר.
"ומה איתך, גבר... איך קוראים לך בעצם...?", שאל דורי בחיבה.
"יחזקאל ציגלר...", מלמלתי בשקט וסידרתי את הכובע מסביב
לקרקפת.
"אתה, יכול לספר לנו על משהו שעשית במיטה? אני בטוח שיש בחורות
שמתות על הקטע של הבחור הביישן..."
שתקתי לרגע. כל החיילים הסתכלו עליי, אז הייתי חייבת לומר
משהו.
"אני מכבד נשים", אמרתי פתאום, "ואני חושב שזה מגעיל איך שאתם
מדברים..."
עוד שתיקה מביכה.
"אז אני מבין...", אמר לאט לאט דורי בחיוך משועשע, "שאתה
הומו..."
כולם צחקו.
"תפסת אותי", אמרתי בחיוך מאולץ, למרות שכל מה שרציתי זה להכות
באגרוף את הטמבל, "גברים זה הקטע שלי... לפחות אני הומו מהסוג
הנותן ולא המקבל, כמוך... לפחות אין לי הליכה של סיסי...",
כולם צחקו בהתפעלות מהתשובה המקורית ודורי טפח על כתפי.
"אתה בסדר, אתה... סליחה שירדתי עליך, גם אם היית הומו זה לא
היה מפריע לי... דרך אגב, הבנתי שקודם שירתת בבסיס אחר..."
"כן...", נאנחתי, "שירתתי בבסיס בחיפה בתור פקי... פקיד, אני
מתכוון ואז ביקשתי העברה לחיל השריון... עברתי קורס של שנה
ובסופו העבירו אותי... בירוקרטים מסריחים..."

בסוף השבוע נתנו לנו לצאת לחופשה. הנחתי את התרמיל הצבאי שלי
בבית ושאלתי את הדודה איפה שרית. היא מסרה לי שבקניון, אז
הלכתי לשם. ידעתי משיחות קודמות עם שרית בדיוק לאן היא רצתה
ללכת, אז הלכתי על הניחוש שהיא שם.
חלון זכוכית מבהיק כאילו בישר לי שאני במקום הנכון, הנחיריים
שלי לא הסכימו עם הקביעה, כי כל כך לא התאים לי להכנס לעוד
מקום עם עשן סיגריות. בחור קרח וחביב, שזרועותיו מכוסות
קעקועים, חייך אליי כשנכנסתי.
"אם באת לעשות קעקוע אצל מני, אז הוא עכשיו תפוס עם לקוחה בחדר
ליד... אני הולך שנייה לשירותים, תתכבדי בחטיפים..."
הלך והותיר אותי לבד בחדר ההמתנה. אחרי כמה שניות של שיעמום,
הבחנתי בוילון קטיפה סגול שמכסה פתח לחדר אחר. הייתי סקרנית אז
התקרבתי לוילון, מזיזה אותו מעט, רק סדק קל להצצה...
"אז... איפה את רוצה פירסינג...?", שאל כמעט בלחש מני, בחור
נחמד לבוש בגופייה עם קעקוע של עוגן על הכתף.
שרית חייכה והסיטה מעט את שיערה האדמוני המתולתל. היא היתה
לבושה בחולצת כפתורים הדוקה בצבע תכלת, שהבליטה את נתוניה
השופעים.
"נחש...", ענתה לו, משועשעת.
"לאאאא.... את לא באמת תקועה עם הרעיון הזה..."
"אמרתי לך כבר בפעם הקודמת מה אני רוצה...", פיהקה שרית,
מתמתחת לאחור, "אבל אני כל כך עייפה... אני לא בטוחה שיש לי
כוח לזה..."
"אל תדאגי... את לא צריכה לעשות כלום...", חייך חיוך ממזרי מני
והתקרב לשולחן עליו ישבה.
ידיו נחו פתאום על צווארון חולצתה. היא הרימה ראשה אליו
בתמיהה, אך הוא הניח אצבע עדינה על פיה והיא החליטה לא לשאול
כלום. לאור הניאון הסגלגל שבחדר ראיתי איך החל לפתוח את כפתורי
חולצתה בזמן שהשעינה את ראשה אחורה, עיניה עצומות ונאנחה.
עכשיו החולצה שלה היתה פתוחה, חושפת חזייה לבנה משגעת. הוא
הוציא את זרועותיה מהשרוולים וזרק את החולצה לרצפת החדר. עכשיו
לטף את זרועותיה החשופות ועבר משם לחזייתה, עד שהפליטה אנחה.
מני הושיט את ידיו לגבה ופתח את הסוגר של חזייתה. לאט לאט
ובעדינות הסיר את חזייתה, חושף עוד עור ואז ראיתי איך אור
סגלגל בהיר נשפך על שדיה החיוורים, שנחשפו גלויים.
ידיו לטפו את שדיה העגלגלים בזמן שהחלה להאנח בקול רם יותר ורם
יותר. הוא עצר לשנייה והחל ללטף באצבעו, בעדינות רבה, את אחת
הפטמות החומות הענקיות שלה, עד שהזדקרה. לפתע הרים מחט ענקית
והיא החלה להתרגש, התרגשות מהולה בפחד מהכאב. הוא תפס את הפטמה
בין האצבעות ובמהירות העביר מחט דרכה, מעלה ארשת של כאב עז על
פניה. דמעה או שתיים זלגו על פניה.
"תרגעי, הכאב תכף יעבור...", ניחם אותה כשהוציא במהירות את
המחט. הוא הוציא צמר גפן והספיג אותו באלכוהול, מנקה את הדימום
מהפטמה הנפוחה שלה. פתאום הניח קוביית קרח בפיו והתכופף, מצנן
בפיו את האזור. היא גנחה מעט, מלטפת את עצמה בשד השני, בבטן,
בטבור...
הוא סיים עם הקרח והעביר בזריזות עגיל חישוק דרך החור הזעיר.
היא חייכה אליו, ג'ינג'ית חרמנית שכמותה, במיוחד כשהחל לשחק לה
בעגיל... היא צחקקה מעט וככל שהוסיף למשוך משיכות קצרות בעגיל
גנחה יותר. פתאום הסיר את חולצתו ועכשיו היא לטפה אותו ואת
פטמותיו המנוקבות. הוא חיבק אותה, נהנה מחום גופה ומשיערה
האדמוני. הוא הסיר את מכנסיו ואת תחתוניו. שרית צחקקה שוב
והעבירה יד מלטפת על האיבר עד שהזדקר. הוא נהיה נמרץ פתאום
והניף את רגליה מעלה, מסיר את מכנסיה.... הם התנשקו ארוכות
ושרית גנחה גניחות קולניות יותר, כשהחל ללטף את ירכיה
הלבנבנות...

"תגידי, את נורמלית....?", שאלתי אותה בכעס כשנפגשנו בבית, "את
נותנת לאיש זר שעושה לך פירסינג להתעסק איתך?! זה בסדר בעינייך
שעובד בקניון שולח ידיים ללקוחות?!"
הצחוק הרם, הקולני ההוא, של שרית, מילא את אוזניי.
"זה בסדר, קארין, הוא מכיר אותי... אנחנו חברים כבר שנה...
פשוט אנחנו אוהבים משחקים כאלה..."
צחקנו ביחד צחוק של הקלה, של הנאה מהסיטואציה הביזארית...

"סמל ציגלר?! נאה, הופעתך מסודרת היום!", הרעים בקולו המ"פ.
הסתכלתי לידי, בזמן שהאויר התמלא בצרחות ופקודות וראיתי שדורי
מתאפק לא לומר לי משהו.
חזרנו לאימונים. מזג האויר היה שרבי וכל הזמן נכנס לי חול
לעיניים. ירקתי מנה גדושה של חול וסיננתי קללה.
"יחזקאל, אני רואה שהזעת כהוגן! יאללה, הולכים למקלחות!", צחק
דורי.
"אני... אלך אחר כך...", מלמלתי במבוכה.
"יאללה... תמיד אתה מתקלח אחרי כולם... יש לך מה להסתיר?"
ידעתי שאין לי ברירה. אני חייבת לדאוג שלא יחשדו בי.
"אני תכף בא! חכו לי!", קראתי בעליזות מעושה.
נכנסתי אחרי כולם, המדים הירוקים דבוקים לעורי מרוב זיעה.
המקלחות היו מלאות באדים. זה פשוט מושלם, חשבתי בלבי. נעמדתי
בפינה מרוחקת של החדר, פותחת לאט את כפתורי חולצתי. הסרתי את
החולצה וכשלבי הולם מפחד שיגלו הסרתי באיטיות את התחבושות
שכרכתי מסביב לשדיי. ליטפתי את האזור הכואב שם ושחררתי אותם
לחופשי.
"יחזקאל?!", צרח דורי החצוף, "אתה בא כבר, יא הומו?!"
"הומו אמא שלך!", צעקתי, מסירה את המכנסיים והתחתונים. הסרתי
את הכומתה ונתתי לשיערי השחור, החלק להתפזר. רצתי לעבר המים
שהותזו מלמעלה, מסתבנת ונותנת למים לחלוף על ביטני, על החזה
הכואב שלי, על רגליי...
"הופ!", צהל דורי והצליף מבעד לערפל בישבני עם מגבת.
הצלפתי בו בחזרה, נהנית הנאה מוזרה.
המקלחות נסגרו לאט לאט. למזלי האדים עדיין כיסו את הכול. הנחתי
מגבת ארוכה על צווארי והסתובבתי עם הגב אליהם, מתלבשת.

"אני יודע שאת בחורה...", פלט דורי למחרת, כשהיינו רק שנינו על
הספסל בבסיס.
"מה... אתה... מה פתאום... אני...", מלמלתי במבוכה ואי נעימות
הולכת וגוברת.
הוא שתק והביט בי, משועשע.
"כן, זה נכון...", נאנחתי והסרתי את הכומתה, משחררת את שיערי
השחור, "מה? ראית אותי במקלחות למרות האדים?"
"אייייפה?!", שאג בצחוק, "נראה לך עם כל האדים אפשר לראות
משהו?! זה פשוט, הצניעות שלך בנושאי סקס מאוד אופיינית
לבנות..."
"באמת...?", חייכתי, "אתה רוצה לומר בזה--"
"שבנות צבועות יותר בנוגע למין, פוריטניות משהו..."
"מה, איזה טמבל...", ניסיתי למחות.
"אני לא אומר שזו אשמתכן וכל זה, זה החינוך השמרני שאתן
מקבלות, עם המוסר הכפול, אבל זו עובדה..."

די למזלי חילקו אותנו בתוך כמה חודשים לצוותים. מזל גדול היה
לי, כי אני ודורי נהיינו צוות בטנק וכך יכולתי להסתובב בטנק
בחצאית.
"תגידי", שאל אותי באחד האימונים, "למה בעצם החלטת להתחזות
לבן?!"
"שמי האמיתי, כפי שכבר הבנת, הוא קארין ציגלר. שירתתי בתור
פקידה וזה די לא התאים לי התפקידים הכנועים האלה שמייעדים
לבחורות... אז הגשתי בקשה לבדיקה מחדש של השיבוץ ושנייה לפני
השיחה פרצתי למחשבים של הבסיס ושיפצתי את הביוגרפיה שלי...
והנה אני פה! דרך אגב, אני עדיין כועסת על הקטע שאמרת פעם
שבחורות פוריטניות וצבועות יותר מגברים..."
"את לא פוריטנית...?", שאל משועשע.
"ממש לא!", עניתי בכעס, "זה אתה שמטומטם!"
"אז את יכולה לספר לי על איזו חוויה מסעירה שעברת בתחום
המין....?", גחך החוצפן.

חיפה, 1990

רוח מקפיאה חלפה על פרצופי. דילגתי במהירות על השלוליות הקטנות
בכפכפים, מהדקת עוד יותר את המעיל שעל גופי. התקרבתי לאולם
ההתעמלות, פותחת חרש את הדלת. סגרתי אותה כמעט לגמרי כשנשמעו
רעשים מבפנים. החלטתי להציץ.
"קארין!", קרא ערן בקול רם. הוא בעט באחד הסולמות וקלל חרישית,
חושב שהבריזו לו.
"תצעקי אם את פה!", צהל יריב שנכנס לאולם פתאום, "את פה?!"
הם הבחינו האחד בשני, מביטים בשנאה גלויה של חיות טרף זה בזה.
"מה אתה עושה פה?!", שאל ערן בשקט, מתקרב בכעס לעבר יריב.
"מה אני עושה פה?!", שאל בשחצנות יריב, פניו קרובות לפניו של
ערן מרחק יריקה, "השאלה היא מה אתה עושה פה... קארין הזמינה
אותי לפה..."
"לא נכון, טמבל! היא הזמינה אותי לפה!", צרח ערן.
"הזמנתי את שניכם לכאן!", הופעתי מולם, מסירה את מעילי, ניצבת
מולם בכותונת שקופה בלבד.
"מה... מה המטרה של כל זה?", התבלבל ערן.
התקרבתי אליהם בצעדים שקטים.
"אני יודעת שפגעתי בשניכם...", אמרתי להם, "אבל הייתי רוצה
למצוא דרך לפצות אתכם... בלי התחייבויות, סתם הייתי רוצה שנהנה
עוד פעם אחת אחרונה..."
התקרבתי עוד וכעת הייתי ממש לידם, מסירה את הכותונת ונותנת להם
להנות ממראה גופי העירום. יריב הסתובב מסביבי ופתאום חבק אותי
מאחור, מלטף את החזה שלי. רעדתי, כשאצבעותיו השובבות עוזבות את
הדובדבנים המפתים וגולשות מטה לכיוון הטבור. ידיו עברו ברפרוף
עדין על הבטן השטוחה שלי, מתרכזות בטבור הרגיש שלי. גנחתי.
פתאום אצבעותיו גלשו לכוון ירכיי... רעדתי שוב, הפעם מהתרגשות
ובבהלה של הרגע הושטתי ידיים מכסות לערוותי, חוסמת את ידיו.
הוא הניח יד מלטפת על ידיי עד שנמסתי והסיר את ידיי משם.
בכריות אצבעותיו לטף, ריחף מעל האזור...
ערן חייך וסיים להוריד את מכנסיו. הוא התקרב אליי ונשק אותי
ארוכות, ידיו חוקרות את חלקת ירכיי...

"אז מה", שאל דורי כשסיפרתי לו את הסיפור, "באותו היום הלכתם
עד הסוף?"
שתקתי קצת.
"לא...", אמרתי לו, "אבל עשינו הרבה דברים אחרים..."
הוא חייך את החיוך המטומטם שלו, בזמן שהמנוע של הטנק הרעים.
"אז במילים אחרות", חייך חיוך שחצני, "מעולם לא חווית חדירה
מלאה?"
"לא, אבל..."
"אז את לא יודעת באמת מהו זיון טוב, נכון?"
"אתה מטומטם..."

מספר חודשים לאחר מכן היינו במשימה סודית בלבנון. הטנק רעד
כשחלף על גבי מכשול, מה שהקשה עליי לעלות בסולם לעבר הצוהר של
הטנק. בסופו של דבר חצי מגופי היה בתוך הטנק וראשי היה מחוצה
לו. הבטתי אל הכפר בו חלפנו כשלפתע ראיתי מקומי זועם עם רובה
שניצב מולנו. פתחתי ניצרה של רימון עם השיניים וזרקתי עליו.
בום!!
פתאום הרגשתי את ידיו של דורי מתחת לחצאית הירוקה, חולפות על
הגרביונים. מסתבר שלחץ על כפתור סודי, שמגביה "במה" בתוך הטנק
ועכשיו היה מאחוריי, מלטף ונוגע.
"מה הוא עושה?", שאלתי בלבי, מוטרדת מעט, אבל לא יכולתי להתרכז
בזה כי עוד אזרח עם כאפיה הופיע מולי. דורי רפרף באצבעותיו על
הביריות, מסיר אותן לפתע וגם את הגרביונים. הוא לטף את ירכיי,
המנומש הסוטה, מעביר בי צמרמורת נעימה ומלאת חלחלה בו זמנית.
האצבעות של המנומש לא עצרו שם ופתאום לטפו אותי מעל התחתונים.
רציתי לומר משהו, אבל הייתי עסוקה מדי בלחיצה על כפתור ששלח
פגז וריסק בית לרסיסים.
"קארין, את שותקת כל הזמן... את רוצה שאני אפסיק....?", נאות
לשאול אותי פתאום.
"לא, אל תעז להפסיק....", מלמלתי בעונג.
הוא אחז בתחתונים והסיר אותם ממני בעדינות. הלב שלי הלם
בהתרגשות כשהמנומש לטף את הישבן הגדול, האגסי, שלי. הייתי
עירומה לגמרי, שם למטה והרוח עשתה לי נעים. הוא אחז חזק ברגליי
ופיסק אותן מעט, בזמן שכיוונתי את הטנק לעבר בית שלידו עץ ירוק
שעלה באש ועשן אפור סמיך. הוא ליטף אותי "שם", מכניס מעט את
אצבעו וגורם לנרתיק שלי להתנפח מעונג. נאנקתי. בידו השנייה לטף
אותי מעל החולצה, גורם לי לגנוח לפי הקצב. הוא פתח את כפתורי
החולצה והחל ללטף את העור הניגלה. פתאום השליך את החולצה שלי,
מסיר גם את חולצתו ונצמד אליי, מצמיד גוף מנומש לגב חיוור,
אנחה חרישית שלו לאנחה מופתעת שלי.
"יש לך את המלונים המרשימים ביותר שראיתי...", גנח והחמיא לי,
מחזיק את הפירות הקרירים בידיו, אחד בכל יד, מלטף את התמרים עד
שצעקתי צעקה מיוזעת לתוך הכפר, מושכת לעברי גדוד מחבלים עטוי
כאפיות שהתקרב לטנק. הלב שלי הוסיף להלום בפראות, כי ידעתי
שעכשיו זה יבוא. הוא המשיך ללטף את שדיי בזמן שנסענו בטנק,
מסיר ביד אחת את תחחתוניו. בערך באותו הזמן, עירומה כמעט לגמרי
ומתנשפת, פתחתי בחוזקה רימון בשיניים...
הוא חדר לתוכי מאחור במהירות.
צרחתי בכאב זעקת קרב, משליכה רימון קטלני החוצה, מתנשפת ורוקדת
בקצב המכאיב של שנינו, מעלה מטה...
בום!! "אההההה!"
"את בסדר...?", הוא שאל, נשאר שקט בתוכי, כשעצמתי את עיניי
בעונג והוא ליטף את הזיעה מעל גופי.
"כןןןןןןןן, תמשיייייך...", נאנקתי בהנאה.
הוא יצא וחדר שוב.
צרחתי. יש לו זין ענקי וזה כאב כאבי תופת. השלכתי עוד רימון
החוצה.
הוא חדר שוב, ממליך אותי בשרביטו לאשה אמיתית.
רקדנו ככה, הוא הצנום בתוכי, מחפש דרך פראית וקדומה בגופי
השופע ואני צועקת ורוקדת מעלה-מטה, מעלה-מטה, שדיי נחבטים
בקירות הטנק, ידיו מלטפות בהנאה את גופי...
זהו.
גמרתי.

באר שבע, 2008

"אז איפה הבוס?"
"קארין? אין לי מושג... אני מקווה שלמשפחה של ערן יש
סבלנות..."
"היא לבושה מקסים, שמלת כלה מתאימה לה מאוד..."
"חבר'ה!", צרח לפתע נימני שפרץ לאולם, "קארין ברחה!"
ערן הביט בו ועיניו בולטות החוצה בעלבון ותדהמה. הוא בלע את
הרוק בגרונו וסידר את עניבת הפרפר. לבסוף קם ממקומו.
"כנראה שהחתונה מבוטלת...", אמר בגרון חנוק.