במדינה כמו שלנו, למדתי במשך הזמן, שהבלתי אפשרי קורה לעיתים
ומגיע בצורה הכי לא צפויה שיכולה להיות. וכך קרה שאחותי עמדה
להתחתן, והחתונה בוטלה כי בזמן שחיכתה לרבנות שתסיים את השביתה
היא הספיקה לעלות לחבר שלה על העצבים, מה שגרם לי לסבול אחר כך
חודשים בניסיונות כושלים להוציא את אחותי מהבאסה, ולהסביר לה
שהיא לא שמנה, לא מכוערת, שהשיער שלה מדהים וגולש, ושגם ככה לא
אהבנו אותו יותר מדי, והעובדה שהוא עורך דין מצליח טחון בכסף
לא מעניינת אף אחד... וההפסד כולו שלו. (משום מה היא לא קנתה
את זה...)
ואח שלי, שהחליט יום אחד לעזוב את הבית כדי לגור בטבע, החליט
לחזור פתאום כי לא יכול לסבול יותר את הריח הנפלא שהפיצו ערמות
האשפה שנערמו ברחובות. לא לקחתי את זה קשה, כי חשבתי לעצמי,
נו, עם אח ואחות אפשר עוד להסתדר, למרות שמצבם הנפשי לא
משהו... אבל אז הגיעה אחותי הבכורה עם חדשות (שלתומי לקחתי
אותן כמשמחות) שהיא בהריון. בתחילה כולם היו מבסוטים, ההורים
שלי התחילו לקרוא אחד לשני "סבא" ו"סבתא" (כי לטענתם הם צריכים
להתרגל לענות לקריאה הזו) . הסברתי להם שעד שהוא או היא או הם
ידבר/ו ייקח עוד המון זמן, ובכל זאת הם החליטו בצורה מפתיעה לא
לחכות עם זה.
החודשים עברו, וכך גם הבטן של אחותי (ועוד כמה מקומות
לטעמי)... גדלו ותפחו. הייתה לאחותי נטייה מטורפת ללכת לרופא
כל יומיים "רק כדי לבדוק שהכל בסדר". ריחמתי עליו. לפתע יום
אחד הגיעה אחותי לחוצה, ובוכה שהרופא לא קיבל אותה (הגיע הזמן
חשבתי לעצמי... מה הוא עוד יכול לחדש לה?...) ומתוך נימוס
שאלתי: "מה קרה שהוא לא  קיבל קליינט קבוע?", גיחכתי. "כי הם
שובתים!", צרחה אחותי. אני בהריון, והם שובתים להם! נמאס
מהמדינה הזאת כבר! וכך מצאתי את עצמי מנחם את אחותי הגדולה,
ומצדיק אותה שהבדיקה שלה הכי חשובה בעולם, ושזה פשוט חוצפה
מצדם לשבות דווקא כשהיא בהריון.
ואז הגיע שלב שאמרתי לעצמי "עד כאן", אני צריך להתחיל לדאוג
לעצמי.
אז החלטתי שאני יוצא מגידרי מרוב השקעה עצמית ולומד נהיגה.
זו הייתה תקופה לא רעה, ממש נהניתי מזה. ולאחר 38 שיעורים ולא
28! (אל תאמינו לכל אלא שמספרים לכם שהם עשו רק 28 שיעורים כי
הם סתם שקרנים!) הייתי מוכן לטסט הנכסף. אך למרבה הפלא לא
יכולתי לגשת לטסט, כי גם הם שבתו! והבנתי שכנראה אאלץ ללכת עוד
המון זמן ברגל... הכושר הגופני שלי עלה פלאים, וחשבתי - למה
ללכת אם אפשר לרוץ? אז רצתי בכל יום כמות נכבדת של קילומטרים
וחשבתי שאם כבר אני בכזה כושר למה להתפשר על גולני או גבעתי אם
אפשר ללכת ליום סיירות. אז עברתי גיבוש לסיירת מטכ"ל, אחותי
ילדה בן בשעה טובה, אחי חזר לטבע כי בנתיים אספו את האשפה,
אחותי הרווקה הספיקה להכיר עורך דין חדש, בתור המטורף במשרד
הפנים שיש אחרי שביתות. ואני? אני הספקתי להיכשל בכמה טסטים
(המס' המדויק שמור במערכת) ולעבור, וגם להתגייס.
אז מי אמר ששביתות זה רע?