אטום,
לא חש, לא מרגיש,
פועל רק מהשכל, רק חושב,
מחקתי את מה שנקרא לב,
ודווקא אמרו שיש לי אחד,
והוא טוב,
וגם כששברוהו,
הוא חזר לאהוב,
וגם כשירקו, בעטו וזרקו,
הלב רק עמד, בצד, מבויש,
'כבר אין לי מקום פה'
בשקט לחש,
כבל את עצמו ואת הגוף נטש,
עכשיו רק לשכל יש כאן תפקיד,
והוא ינהל, ויקבע ויגיד.
האם, ביום הגדול, הוא יחזיר את הלב לתפקיד?
האם הוא ייתן לו שליטה? האם נזרק לתמיד?
האם ירצה בו הגוף? הגוף בו בגד,
שהפך אותו אז לעייף ונפחד?
ופעם נוספת, ידע סוף סוף ללכת,
מהגוף השבור, מהגוף העייף,
שכבר בו לא רוצה עוד,
וספק אם אי-פעם. |