אז אולי היא קיימת, הילדה הזו, בעלת הרגליים הארוכות, חסרות
שיווי המשקל, שפתיים דקות ועיניים קטנות שדבר אינו נסתר מהן,
אף כשהן מכוסות תחת שיער הפחם שלה, אולי היא עדיין מחפשת את
פיסת האושר הפרטי שלה והסיבה לכל העיוותים שבה, אולי כבר ויתרה
מלנסות לשכוח את העבר ואולי לא, אולי היא קמה כל בוקר ומחפשת
סיבה להמשיך לחיות, שוטפת פנים ולעיתים אינה מזהה עצמה במראה,
לעיתים שונאת ולעיתים אדישה, מתמסרת לדברים הקטנים כמו למשל
החיוך שעולה על פנייה שעה שהיא דורכת על עלי  אבוקדו מזהיבים
שנשרו ברחוב המלוכלך והם כמו נשברים ברשרוש סתווי תחת רגליה,
אולי זה מזכיר לה משהו, או מישהו.
אולי היא ילדה של קיץ, ואת החורף היא מתעבת משום שידייה תמיד
קרות, היא אינה אוהבת להירטב בגשם, תמיד צריכה לעטות עליה
שכבות שכבות של בגדים בכדי להתחמם, ומיטתה קרה תמיד.
אולי היא בודדה ואולי לא.
אולי נכרם ליבה בראותה כלבלב שחור מתרוצץ לבדו בשעת ליל
מאוחרת, אולי הוא מזכיר לה את עצמה והיא מתכופפת ללטפו, מגע
ידה העוברת על פרוותו מסב עונג לשניהם והיא מחייכת אליו בחשכה
ורק עיניהם מדברות, כלבלב צעצוע שכזה, והיא שואלת אותו בחיבה
עמוקה- "של מי אתה, כלבלב קטן, של מי אתה?", ושותקת, כמו מצפה
ממנו להשיב, אולי כי היא רוצה אותו לעצמה ואולי לא. משם היא
ממשיכה בדרכה הביתה, אל ספל קפה אחת במיטה, אך לפני כן עוד
ידלוק אחריה אותו גור כלבים משך כמה רחובות, והיא תקרא אליו
בשריקה ותתפח על ברכייה, בתקווה שילמד להכיר את הדרך לביתה,
שיבוא לבקרה פעם, אך לפתע הוא ייעצר שם, נעמד תחת אחד השיחים,
והיא תמשיך הלאה, אולי היא תשא את ראשה לשמיים ותראה צבא של
כוכבים דולקים רק לה, אולי בכלל הערב יהיה מעונן ולא תראה
דבר.
משם היא תמשיך הביתה, חולפת בדרכה על פנים שאינה מכירה
ומסתקרנת להציץ אל חיים אחרים, שאינם שלה, כמו מוכנה להחליף עם
כל אחד את סרט החיים שלה, כי היא זקוקה לשינוי, לשבירת השגרה
הריקה מתוכן של חייה.
אולי היא תמיד מנסה להתבטא, אך כל מה שנהגה מפיה הם חצאי
משפטים סתומים והיא מוצאת את הכתיבה כדרך הקלה ביותר לביטוי
עבורה. אולי זו בריחה והיא שונאת עצמה על כך, כי היא איננה
פחדנית, והכתיבה נראית לה לעתים בזבוז זמן מוחלט, ואלי היא
הנחמה היחידה עבורה, המפלט שלה, הדבר היחיד בזכותו היא עודנה
חייה.. אולי היא מפחדת שלא יבינו אותה, כי אינה מצליחה להסביר
את שהיא מרגישה, ואולי יש בה כעס על כך, רחמים, או ייאוש. אולי
היא מבינה כעת שאינה יכולה לשים את האצבע על היום בו אבדה לה
תומתה, אך דבר אחד היא בוודאות יודעת- היה זה מוקדם מידי.
אולי היא שוכחת, סולחת, מתחילה כל פעם מחדש, אולי היא נוטרת
טינה ויודעת שהדבר מחוץ לשליטתה. אולי בלילות היא אינה נרדמת,
בחורף מרוב הקור, ובקיץ מרוב בחום, או אולי זה בכלל לא בגלל
העונה, אולי זה בגללה, המחשבות הללו שאינן מרפות, מקננות
בראשה.
אולי היא יכולה לזהות ממרחק אדם הקרוב לה לפי שיעולו או צורת
הליכתו, רק לפי שמיעתה את האופן בו סוליות נעליו משתפשפות
במדרכה. אולי היא מעדיפה לנסוע באוטובוס, כי היא חושבת ששם
באמת נמצאים החיים האמיתיים, אנשים מכל הסוגים, והיא תמיד
מסוקרנת להציץ אל תוכם, אולי היא חושבת שהיא צריכה לנסוע יותר
ברכבות. אולי היא שונאת כשאומרים לה מה לעשות ואולי כבר התרגלה
לכך. אולי היא חייה כי יודעת שמותה יגרום סבל למשפחתה.
אולי היא אינה לבדה.
אולי מצאה את תאום הנפש שלה, היחיד שבאמת מסוגל להבינה, והיא
מכירה אותו בעל-פה, על כל תגובותיו, מראות פניו, חיוכיו
ונשיקותיו, אולי היא מסוגלת לשוחח עמו שעות על שעות, ואולי
פגישותיהם ריקות ממילים ובכל זאת מלאות הבנה. אולי היא מחזיקה
אותו קרוב אליה כי מפחדת שמא יום אחד תקום לגלות שהשתנה לה.
אולי היא אוהבת אותו כמו שהוא: צעיר ונוקשה, פדנט וגאה עם שמץ
של יוהרה, גבה קומה והולך זקוף ובטוח, והיא מפחדת שהשנים
והאושר יעברו עליו בשחיקתם אותו עד אשר לא תכירהו עוד, אם הוא
כבר לא יחוויר כשהיא מחווירה, אם לא יחשוב אותה למתה כשהיא
מאחרת לו בחמש דקות, אם לא יחוש עוד בודד וישנא אותה כשתצחק
מבלי שיידע מדוע, אם לא יבין שהסיבה לכך שאינה שואלת לשלומו
היא לא כי לא אכפת לה, אלא משום שהיא אוהבת אותו יותר מידי, אם
יהפוך כנוע תחת מוסכמות החברה והחיים, אם יצטרך ללמוד לומר
"כן", גם הוא, אז אולי הוא כבר לא יהיה שלה, שמא לא תאהב אותו
יותר.
אולי היא רצתה להיות אנטיגונה, או אולי היא באמת, אנטיגונה של
המאה העשרים- ואחת. אולי היא אינה יודעת מהי תקווה ואולי למדה
על בשרה כמה אכזרית היא, אולי כבר אין בה תקווה, להשתנות,
לחיות, למצוא את פיסת האושר הקטנה שלה, עליה תהיה מכונה להלחם
בעור שיניה ובעבורה תהיה מוכנה גם להרוג, ואולי היא מחכה לה,
בכל יום מחדש, בכל בוקר כשהיא פוקחת את עיניה, תוהה מתי היום
הזה יגיע, אותו יום בו תקום שלמה ושלווה וכמהה לחיים, אולי יש
לה תחושות בטן לדברים כאלה, אולי היום הוא היום.