"אני פרדריק," אמר הברנש המוזר בחיוך מלא שיניים.
 "אני פול," ענה פול בחשד, אבל נרגע כשהחדש אמר, "תביא לי
רוסי לבן אחד."
פול הסתובב, תפס את הבקבוקים הנכונים והגיר מהם את מה שנחוץ.
"הוגו, תביא מיכל שמנת מהמקרר האחורי." אמר לנער.
יותר מדי אנשים חדשים הסתובבו אצלו בבר. למעשה, מעולם לא היתה
כל-כך הרבה עבודה, אלוהים. אפילו עכשיו, שתים וחצי אחרי חצות,
והוא בקושי יכול היה לעזוב לשתי דקות כדי להשתין.
 "זה טוב לך לעסקים, לא?" אמר האיש שנענע במקצועיות את הרוסי
הלבן שלו והחווה בגאווה לכיוון מקלט הטלוויזיה התלוי, כאילו
היה השידור שייך לו. CNN שוב הקרינה את התמונות המטושטשות של
ספינת-החלל המאדימית, ומסרה כי הנחיתה המבוקרת אמורה להתרחש
מחר בשעה 17:32 אחר-הצהרים, על המסלול הראשי של קייפ-קנדי.
 "כן, אני משער," אמר פול. "המקום הזה הוקם מראש במטרה 'לעשות
מכה' באירועים של נאס"א. על כזה דבר אני משער שלא חשבו."
 "בכמה קנית את המקום?" שאל האיש כבדרך-אגב.
פול צמצם את עיניו. מה אכפת לברנש הזה בכמה קניתי את המקום?
שוב הצטער על הפער המגוחך בדיווח למס-הכנסה.
 "הנה השמנת, מר לווין," אמר הוגו.
 "טוב אז תשים במקרר, מה אתה עומד ככה?" ענה פול ברוגז. הוא
עשה עצמו כאילו שכח מהשאלה של הזר ומיקד את תשומת-לבו בקומץ
העיתונאים שרעש מתחת למקלט-הטלוויזיה. הם לנו באיזה מקום
באזור, והתכוונו לנסוע מוקדם בבוקר לתפוס מקום באתר-הנחיתה
הצפוי.
 "אתה יודע, זאת תרמית." אמר האורח והצביע שוב על הטלוויזיה.

 "מה זאת אומרת?" שאל פול מבלי שהתכוון לעשות זאת. הוגו זקף
אוזניים והאט את סידור הבקבוקים במקרר.
 "הנחיתה. היא למעשה כבר היתה. היום בבוקר."
 "למה אתה אומר דבר כזה?"
 "כי אני יודע." אמר בחיוך, כאילו לעצמו.
פול עצר בעצמו מלשאול את השאלה המתבקשת, 'איך אתה יודע', כי
משום מה היה לו ברור ששום תשובה בעלת תועלת לא תושג מכך.
 "למה שנאס"א תשקר?" שאל בהיסח-הדעת, בעודו מנגב תוכה של
כוס.
 "כדי לרכך את המכה." אמר הזר. "כדי שלא תהיה היסטריה המונית
בזמן הנחיתה עצמה. מחר, כשהעיתונות תגיע, יוצגו בני-המאדים
בצורה מסודרת, אחרי שכבר נחו וטופלו ואכלו."
פול לווין נענע בראשו. הוא היה עייף מכדי להתווכח עם הברנש
התמהוני. פשוט תחזיק מעמד, אמר לעצמו, עד שיגיע ברונו כדי
שאוכל ללכת לישון. נראה כי מחר תהיה אפילו יותר עבודה.
 "לא שאלת," אמר האורח.
 "סליחה?"
 "לא שאלת, 'איך אני יודע'."
פול השתהה, ושקל את הדרך הטובה ביותר להיפטר מהברנש.
 "איך אתה יודע?" שאל לפתע הוגו.
 "הוגו! תתעסק בדברים שלך." גער פול.
 "רגע, רגע, אדון לווין, אל תתרגז. הילד רוצה לדעת. בסדר,
אגיד לכם."
 'אבל אני לא רוצה לדעת', רצה להגיד פול. אבל באמת שלא היה
צורך להיות כה גס-רוח. הוא פשוט עייף, והאיש הזה לא עשה שום
דבר רע. בינתיים.
הברנש רכן קדימה מעבר לדלפק והוגו קירב את ראשו. מבלי-משים,
קרב גם פול את ראשו.
 "כי אני הוא בן-מאדים." לחש האיש ברוב משמעות. "ככה שאני
יודע."
פול פרץ בצחוק, ואז הבחין שכמה זוגות עיניים ננעצו בו.
 "בדיחת-חייזרים?" צעק אחד הכתבים מן הקצה השני. "משהו
טוב?!"
 "לא!" הזדרז פול לצעוק חזרה. התקהלות היתה בדיוק מה שחסר
לו.
 "תוכיח." אמר הוגו ששמר על רצינות ראויה להערכה.
 "יפה מאוד!" אמר האורח. "זו הגישה. הוכחות. בלי שטויות, אתה
אומר, אה, נערי? אתה מוכן לחשוב שזה מגוחך כמו שחושב כאן הבוס
שלך, אבל אתה גם מוכן להמתין עם זה רגע. טוב מאוד!"
פול חש משום-מה שהוא צריך לגונן על עצמו. הוא לקח כוס ומזג
לעצמו מעט ג'ינג'ר.
 "הסיכוי," אמר פול בביטחון, "שבן-מאדים יראה בדיוק כמו
בן-אדם, ידבר בדיוק כמו בן-אדם, ויתנהג בדיוק כמו בן-אדם הוא
אפסי. למעשה, הוא בכלל לא קיים. בגלל זה הדבר מגוחך."
פרדריק נענע ראשו במחווה שנראתה כמעט כעצב.
 "אני מתערב שכשנכנסתי לכאן חשבת שאני קצת מוזר." אמר בקול
שקט.
 "הרבה טיפוסים מוזרים נכנסים לכאן." אמר פול במהירות. "בכלל,
זה טיפשי. בן-מאדים לא יראה לי מוזר, למען-השם! הוא יראה לי
כמו... כמו... בן-מאדים!"
הנער הפנה את מבטו לעבר מעבידו. "ראית תמונות שלהם? הקרינו
תמונות שלהם בטלוויזיה?"
 "לא... לא הקרינו כלום. רק אותם צילומים מטושטשים
מה'האבל'."
האורח והנער הביטו זה בזה כחולקים סוד משותף.
 "מה?" פלט פול.
 "אז איך אתה יכול לדעת איך נראה בן-מאדים?" שאל הנער.
 "ברור שאני לא יכול. אבל אני יודע איך לא נראה בן-מאדים.
והוא לא נראה ככה." פול השיל מעליו את שאריות נימוסו הכפרי
הקפדני והצביע הישר בפניו של הלקוח, שהעווה את פניו במחווה
בלתי ברורה.
 "טוב, טוב," אמר. "יש משהו בדבריך. אבל אתה שוכח דבר אחד."
 "מה?"
האיש השתהה. אחר נאנח, כאילו ילדו השובב שבר אגרטל יקר בבית
זר.
 "אתה יודע מה היה גודל צבאו של פיזארו כשהגיע לפרו וכבש את
ממלכת האינקה האדירה?" שאל לבסוף את פול.
 "200 אנשים, 20 סוסים." ענה הוגו בחטף.
 "נכון מאוד." הציץ הלקוח בנער. "איך יתכן שזה הספיק לו?"
 "לספרדים היו רובים. אבק-שריפה. ובגלל זה האינדיאנים חשבו
שהם אלים."
 "נכון, נכון, אבל אני מתכוון למשהו אחר. משהו עקרוני יותר.
אני אגיד לכם." הוא גמע את שאריות הרוסי הלבן שלו והנחית את
הכוסית על הדלפק. הוא הביט בכוס הריקה בעליצות. "אפשר עוד
אחת?"
פול מזג, אך האורח לא נראה כעומד לשתות. הוא כחכח בגרונו ואמר,
"עצם העובדה  שהספרדים הגיעו לדרום-אמריקה, ולא
הדרום-אמריקאים לספרד, מדברת בעד עצמה. היא מוכיחה כי הם היו
חזקים יותר, מתוחכמים יותר, סקרנים יותר ומתקדמים יותר."
 "הם היו חיות-אדם," פלט פול, נזכר במניפסטים הקתוליים של
ילדותו, שנופפו בפשעי האירופאים כנגד תושבי יבשות העולם-החדש.
 "לא אמרתי שלא," אמר פרדריק. "לא אמרתי דבר על הומניזם.
שים-לב."
לפול היה נדמה כאילו האורח גוער בו. למען השם!
 "איפה היינו?" שאל האורח ונטל את כוסו. הוא קרב אותה לשפתיו,
ואז נמלך בדעתו וחזר לדבר. "כן, שהעובדה שאנחנו הגענו אליכם
ולא ההפך, מעידה מן הסתם כי אנו, בני-המאדים, מתוחכמים
ומתקדמים מכם הרבה יותר." אמר פרדריק.
פול חשב בתדהמה: האיש פשוט משוויץ.
 "ואתם יכולים להידמות לבני-אדם." המשיך הוגו את הרעיון
הבלתי-גמור. הזר הנהן במתינות. "נכון מאוד."
 "אבל אתם לא באמת בני-אדם, אני מתכוון, מבחינה ביולוגית?"
אמר הוגו.
פול צבט בכתפו של הוגו. "הוא עוד לא הוכיח שום-דבר. אל תפנה
אליו כאילו הוא בן-מאדים!"
 "אבל אתה..." הוגו החל לומר אך צחוקו של האורח קטע אותו.
 "נכון, יש להקפיד." אמר. "בכל-אופן, ברור שאנחנו לא בני-אדם
זהים מבחינה ביולוגית. כל מה שאתם רואים," הוא לקח פסיעה לאחור
ופרש את ידיו לצדדים. "זה מעטה אורגני, תחפושת מושלמת. וכאן,"
אמר ונקש על חזהו בעזרת אצבעו. "יושב האני האמיתי, בן-מאדים,
שאינו גדול מחתול ומפעיל את המכונה האורגאנית המשמשת לכיסוי.
בית-החזה האנושי שאתם רואים הוא לא יותר מחדר-הבקרה המשמש
להפעלת הגוף האנושי כולו."
 "אלו הם השטויות הגדולות ביותר ששמעתי בחיים שלי." אמר פול
לאחר דומייה בת כרבע-דקה.
 "מדוע אתה אומר זאת?" שאל האורח.
 "כי ברור לגמרי שאתה מתחמק. אתה, סלח לי על הביטוי, מזיין
לנו את השכל בלי להוכיח שום-דבר."
 "אבל עדיין לא אמרתי משהו שהוא לחלוטין לא הגיוני, לא-כן?"
 "לא אמרת שום דבר הגיוני בכלל."
האורח נעצב והפנה את מבטו אל הוגו כמחפש מפלט של צדק.
 "נכון..." אמר הוגו בזהירות. "אבל דיברת על הוכחה. הוכחה
אמיתית."
פרדריק חייך והרים את גבותיו. "באמת דיברתי?" לאחר השהיה
המשיך. "הוכחה? אתה מתכוון, כמו שני מחושים שיוצאים מהמצח או
משהו כזה?"
הוגו לא ענה, אבל פרוש מבטו היה ברור.
 "טוב, אמרתי לכם שזאת תחפושת. אני לא יכול להסגיר את עצמי עם
שני מחושים, הרי. חוץ מזה שלנו, למאדימים, אין בכלל מחושים!"
הוא היה מרוצה מעצמו, וגמע חלק מהמשקה.
פול הרגיש שהוא מתחיל להשתעמם, ולמרבה הפלא זאת היתה הרגשה
מצוינת. באמת נמאס לו מהאדיוט הזה שמלעיט אותם סיפורים ומנצל
את דמיונו הפרוע של הילד.
 "טוב, הוגו, נראה לי שנסגור להיום." אמר בכובד ראש. "כבר
נהיה מאוחר, וברונו לא מגיע. מחר צפוי לנו יום קשה." הוא חש
כשופט הפוסק על ביזוי בית-המשפט בהכאת פטיש אדירה.
פניו של הלקוח נפלו. אצבעותיו התהדקו סביב הכוס, ומאבק התחולל
בו. ההחלטה התגבשה בו במהירות והוא הרים את ראשו.
 "אדוני, אנחנו סוגרים." אמר פול בעייפות.
 "רגע!" אמר האורח ושלח את ידו לפנים. "מפרקי-האצבעות של
המעטה הביולוגי תוכננו כך שיהיו פונקציונליים בצורה יעילה יותר
מהמפרקים האנושיים! הביטו." הוא כופף את האצבע המורה שלו לתוך
כף היד, ואחר עשה בדיוק את אותה התנועה, אך הפעם לכיוון גב
היד. לסתו של הוגו נשמטה בנקישה. פול נכנס להלם קל.
 "תעשה את זה עוד הפעם." לחש הילד.
האורח עשה זאת שוב, לכאורה בשפת גוף שביטאה אדישות. אך עיניו
נצצו.
 "כבר ראיתי דברים כאלה אצל אנשים שהאצבעות שלהם רוסקו
ושוחזרו." אמר פול בקול חסר-גוון. אבל הוא היה די בטוח שזה לא
נראה ממש ככה.
הוגו דיבר כסהרורי. "ומה עם המרפקים? גם הם?"
 "לא," אמר האורח. "במרפק העיצוב החיצוני היה יותר מדי בולט,
והתחפושת היתה נפגמת."
דלת הבר נפתחה ופול נמלא אושר כשזיהה את ברונו. הם נופפו זה
לזה. גיסו של פול היה גבר גדל-גוף, חוואי אף הוא, שחבש תמיד
כובע-מצחייה קטן ממידותיו.
 "איך העניינים, פול? אני מצטער על האיחור. יש בעיר היסטריה
שלמה בגלל הנחיתה מחר." הוא הנהן לעבר הוגו ואחר לעבר פרדריק,
שנענע בראשו בלגלוג מתנשא לשמע הערתו של ברונו. ברונו החליף את
ההנהון הידידותי במבט חד ופנה אל פול.
 "תשמע, באתי ישר מהעבודה, אני מת להתקלח. תוכל להישאר עוד
עשר דקות? מצדי תמשיך לישון מחר עד שתיים-עשרה."
 "בסדר, בסדר," אמר פול. "רק תחכה שאני אלך להשתין. כבר
שעתיים אני מתאפק."
 "אין בעיות. משהו שאני צריך לדעת?" אמר ורמז לעבר הזר, שבחן
את חילופי הדברים בעניין גלוי.
 "כן. הוא טוען שהוא בן-מאדים." אמר פול שעה שהתרחק בריצה
לכיוון גרם-המדרגות. ברונו הנהן ומשך את מצחיית כובעו בתנועה
בטוחה. הוא חייך, הניח יד כבדה על כתפו של הוגו וגיחך בצורה
מעוותת. הזר שוב שלח את ידו קדימה ברוב חשיבות וביצע את התעלול
מול פניו של ברונו. אחר הניע אחת מגבותיו, עטף באצבעותיו את
כוסית המשקה שלו, הפנה אליהם את גבו ונשען על הבר, צופה
בטלוויזיה.
החיוך נמחה מעל פניו של ברונו בשבריר-שניה. הוגו חש ביד צונחת
מעל כתפו.
לפתע הזדקף הזר, פנה וצעד הישר אל הדלת. לאחר שנעלם, התעשת
ברונו ושאל בקול ניחר, "הוא שילם על המשקה?"
הוגו קפץ. "לא. אני אלך אחריו."
 "לא." ברונו אחז בכתפיו של הנער ואמר בקול מבשר רע. "אני
אלך אחריו."
הוגו ענה מהר. "רגע! פול לא מוכן שאני אשאר כאן לבד. והוא בטח
רק שכח לשלם. אני בטוח שהוא לא עשה את זה בכוונה." בסוף המשפט
היה כבר הוגו מעבר לבר, בחצי הדרך אל הדלת. כשיצא, ציפה לראות
את הזר רץ במעלה המדרכה, אך הוא בסך-הכל עמד מתחת לפנס וסקר את
הרחוב לשני הצדדים. הוגו התקדם ונעמד לצדו.
 "אדוני? לא שילמת על המשקאות."
האיש הפנה אל הנער מבט ואמר, "אתה מאמין לי, לא?"
הוגו בלע את רוקו. "לא לגמרי, אדוני... הטכסיס עם האצבע זה
יפה, אבל זה לא מספיק."
הזר הניח יד מנחמת על כתפו. "אתה ילד טוב, הוגו. היכנס פנימה.
אני כבר חוזר לשלם."
הנער לא זז ממקומו. למשך דקה ארוכה עמדו שניהם בשקט והתבוננו
בכוכבים, עד שהאורח הוריד את מבטו אל הנער.
הוגו אמר, "אדוני, רק תסביר לי, בשביל מה אתה עומד שם ומספר
לנו את כל זה? אם זה כמו שאתה אומר, אז זה אמור להיות סוד
שנחתתם כבר היום בבוקר, לא?"  
הלילה היה קריר, והזר משך בכתפיו בעצב.
 "אם היית אתה אורח מכוכב אחר, הוגו..." החל לומר. "לא היית
משוויץ בכך?"
הנער התבונן הפני הזר, שהסתירו את אור פנס-הרחוב. היה נדמה לו
שהעיניים הבריקו באדום בתוך האפלה.
לבסוף שלף הזר שטר ושם אותו בידו של הנער. "גם לבני-מאדים יש
גאווה, כנראה." אמר בקול שקט.
הוא הרים את צווארונו והחל לפסוע במעלה הדרך.