הוא עמד מולו, בשקט, מנסה להזכר מה הביאו למעמד הזה, מעמד שאף
בן אדם שפוי לא ירצה לעמוד בו. למרות  שעתה כל זה זה לא היה
חשוב כלל, ברגע זה הדבר היחיד שעניין אותו היה מה הוא הולך
לעשות, עכשיו, כשהוא במעמד הזה? איך הוא יצא מזה?
אז נכון זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא הסתבך ועמד במצב דומה
למצב בו הוא ניצב עתה, אך זאת היתה הפעם הראשונה שהוא עמד במצב
הזה באותן נסיבות בהן הוא עמד עכשיו. בדרך כלל הדברים שהביאו
אותו למצבים דומים הסתכמו בפליטת פה שלא היתה במקום או בזמן,
או בתנועה מגונה מעט מין הרצוי שלא הובנה כראוי, ועד היום זה
תמיד נגמר בהחלפת מהלומות או שוטרים שהגיעו להפריד ועצרו בדרך
את כל הנוגעים בדבר.
אבל הפעם, הפעם הוא ידע, זה הולך להיות שונה, הפעם הם לא יחזרו
איש איש לביתו אחרי שכל הבלאגן יגמר, הפעם אם מישהו יחזור הוא
יהיה לבד, זה שעמד מולו לא יחזור, השאלה היחידה שעדיין נותרה
פתוחה היא מי מהם יחזור? או שמה אף אחד מהם לא יזכה לשוב היום
לביתו החם. משום מה דווקא האפשרות הזאת, האפשרות שאף אחד לא
יעז לחשוב עליה כאשר הוא ניצב במצב כזה, קסמה לו לא פחות
מהאפשרות שהוא יהיה זה שיחזור הביתה.
איך הוא הגיע למצב העלוב הזה? זאת הייתה שאלה שהוא שאל את עצמו
פעם אחרי פעם, אך לא מצא לה שום תשובה ראוייה. פליטת פה פה,
תנועה מגונה שם, מילה מעליבה למישהו או שמה מריבה קטנה בבר
החביב עליו, אבל בסופו של דבר מה זה חשוב? הדבר החשוב היה שהם,
הוא וזה שהיה מולו, עמדו כאן ועכשיו, ועליו היה מוטל לעשות את
הדבר הנכון, אחרת יהיה זה זה שעומד מולו שיחזור הביתה ולא הוא
ועל התסריט הזה הוא העדיף שלא לחשוב, הוא רצה לחזור הביתה.
הבזק, הבזק, ועוד הבזק. הבזקי אור מילאו את הסימטה החשוכה,
ולפני שהשעון שעל ידו הספיק לחשב את מאית השניה קולות רעם
התלוו להבזקי האור ומילאו את הסמטה. צרחות כאב, שאגות זעם,
קללות, הכל ניסע באוויר, עוד הבזק ועוד קול רעם, איפה שהוא
במרחק נשמע קול זכוכית נשברת ואז שקט, שקט כבד ומעיק, שקט לא
טבעי, שקט אשר נשמע טוב יותר מכל רעש, ועוד לא הספיקו לחלוף
שתי שניות, למרות שבשבילו זה נראה כנצח.
הוא הרגיש את הרצפה הקרה, את הכאב החד והקר שמילא אותו לאט
לאט, את הנוזל החם והסמיך שהחליף באיטיות את הרצפה הקרה, הוא
הרגיש את כל זה אבל לא היה אכפת לו. גוף הברזל שהיה בידו לפני
מספר שניות, או אולי נצח, כבר לא היה שם, הוא לא הרגיש אותו.
הוא ניסה להזיז את ידיו ורגליו, לקום, לבדוק מה קרה לזה שעמד
מולו וללכת לביתו, אך הכאב החד והקר שיתק אותו. הוא לא ידע מה
כאב לו יותר, הכתף שלו, או שמה הצד, או אולי בכלל הראש שהחליט
להסתחרר ללא סיבה נראית לעין.
עוד מספר רגעים עברו, רגעים שבשבילו נראו כנצח שלא הולך להגמר,
צרחות נשמעו במרחק. הוא לא יכל לזהות את המקור שלהן, אולי הבר
הקרוב, אולי פתח הסמטה, אולי הרחוב. בכי תינוק ליווה את
הצרחות, מישהו צרח "תקראו למשטרה!". עוד רגעים נזלו מבעדו
והכאב החד והקר התחיל למלאת את ראשו, ולהקפיא את גופו, אך לא
היה אכפת לו, הוא שכב מרותק לרצפה, עיניו פתוחות לרווחה, בוהות
בשמיים השחורים, וחזהו עולה ויורד ביחד עם התגברות הכאב.
קולות הסירנות נשמעו מרחוק, ולאט לאט מילאו את השקט של הסימטה
האפלה ואת ראשו, ביחד עם הכאב החד והקר שהתיישב שם וסרב להרפות
מקום למחשבות אחרות. הוא ניסה לזוז עוד הפעם, וגם הפעם הכאב
שיתק אותו עוד בטרם הוא הספיק לזוז, אך זה לא באמת היה אכפת
לו, הוא רק קיווה שכאשר כל זה יגמר הוא יחזור לביתו, ואם לא אז
לפחות שזה שעמד מולו, לא יחזור.
הרגעים המשיכו לזרום מבעדו וקולות הצעדים והדיבור מילאו את
הסימטה ואת ראשו, מישהו שאל שאלה, מישהו ניסה להסביר משהו
למישהו אחר, ומישהו החליט שהוא נוטל פיקוד והתחיל לחלק פקודות
והוראות, אך שוב לא היה אכפת לו, הכאב החד והקר בדיוק סיים
למלאת את ראשו כאשר הוא דוחק את המחשבות האחרונות שעדיין היו
בראשו החוצה. העולם התערפל והתחיל להחשיך, להעלם. עוד רגע עבר,
ועוד אחד, ועוד אחד, העולם נעלם, כאשר הריק השחור מחליף אותו
אל מול עיניו. מישהו צעק "מהר יותר אנחנו מאבדים אותו!", אך לא
חלפה אפילו מאית שניה והוא הרגיש את החשכה עוטפת אותו בשמיכה
קרה, מתחילה לחנוק אותו, להרוג אותו...