[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אמא שלי אמרה לי תמיד שאני צריכה שיהיו לי יותר חברים. הייתי
יושבת בבית, במרפסת, מסתכלת למטה על הילדים משחקים. הבנים תמיד
שיחקו בכדורגל והיה שכן מבוגר למדי, בקומה העליונה, שתמיד צעק
עליהם שהם הורסים לו את האוטו ושאסור לשחק בין שתיים לארבע.
הבנות תמיד שיחקו בגומי או בקלאס. אני הסתכלתי, מרחוק.

יום אחד הוחלט, למרות מחאותיי החרישיות, שאני צריכה לרדת למטה.
לרכוש חברים, היא אמרה לי, זה חשוב כמו לרכוש השכלה. אהבתי
ללמוד, הכללים היו ברורים. במגרש המשחקים של החיים, כמו
שאומרים, הרגשתי כמו בג'ונגל פראי. הרגשתי קטנה, מפוחדת, אבל
אמא שלי נתנה לי יד וירדנו למטה.

כולם הסתכלו עלינו. ילדה בת 7 עם אמא שלה. אף אחד לא היה שם עם
אמא שלו, רק אני. הרגשתי עוד יותר קטנה, עוד יותר לא שייכת.
אמא שלי נעמדה בצד והסתכלה איך אני לא משתלבת. "לא יוצרת
אינטראקציה עם קבוצת השווים," כמו שאמרה היועצת בבית הספר.
הילדים לא אמרו כלום. הם המשיכו לשחק ואני המשכתי להסתכל
עליהם, כמו תמיד, הפעם מקרוב. קרוב מדי.

אמא שלי הסתכלה עלי במבט רציני ואמרה לי "אני הולכת הביתה". לא
רציתי שתלך. בעצם, רציתי ללכת איתה, אבל הייתי צריכה לרכוש
חברים, אז נשארתי. ראיתי אותה מתרחקת לכיוון הכניסה לבניין
ונשארתי לבד. היו שם כולם אבל אני הייתי לבד לגמרי. ריחמתי קצת
על עצמי, אבל לא הרשיתי לעצמי לבכות. הם היו צוחקים עלי, אז
ניסיתי לנשום עמוק ולהירגע.

מישהי ציירה קלאס על האספלט החם. קלאס כזה, של לקפוץ על רגל
אחת ולהסתובב בסוף. הכרתי את המשחק הזה, לא ניסיתי מעולם אבל
ראיתי אותן משחקות בזה אז, כשהייתי במקום הבטוח שלי, למעלה
במרפסת. הייתה להן אבן שיש כזו, שהחליקה די יפה. כל ערב מישהי
לקחה אותה הביתה, לשמור עליה, שלא תלך לאיבוד.

הן החליטו שזה תורי לשחק, אולי כי אמא שלי עמדה במרפסת והסתכלה
אז לא היה להן נעים ממנה. דפק לי הלב נורא. זה היה מבחן הבגרות
שלי ואני פחדתי. בעטתי באבן כמו שהן תמיד עשו. היא החליקה
קדימה, עד מספר 3. עכשיו זה היה הזמן לקפוץ על רגל אחת, כמו
שצריך. מספר 1. נשמתי. מספר שתיים ופתאום הרגשתי איך הברך שלי
מתקפלת ואני נופלת, ויש לי שפשוף גדול על המרפק, ונוזל משם דם
אדום אדום כזה, ותכף נהר הדם הזה יבוא וישטוף את כל הבנות
הלועגות האלה, ויותר אף אחד לא יעז לצחוק עלי או לומר לי לרדת
למטה לרכוש חברים. בקושי הצלחתי לקום, אוספת את עצמי ואת
הדמעות שלי מהקרקע ורצה הביתה, למקום הבטוח שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הארי פוטר?

היינו פותחים
אותו.


המחששה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/6/04 15:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרן ארגמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה