ופתאום היא בנינו,
נקיה, מבריקה, אטומה לרעש.
ואני צעקתי, ואת ראית,
אבל לא שמעת,
ואני דפקתי, והזכוכית,
אפילו לא מזדעזעת.
אז שינית תנוחה, כי נמאס,
התיישבת על הרצפה,
ראשך וגבך שעונים אל הזכוכית,
ואני עוד המשכתי קצת,
אבל עייפתי,
והתחלתי להתרחק.

וכשהרחקתי מספיק, אחרי שהפניתי לך גב,
הבטתי אחור, וראיתי אותך, נקודה במרחב,
ראיתי מרחוק, שזה לא קיר,
זה בסה"כ כלוב,
קטן, וטחוב, ועלוב.

אבל את, לא רוצה,
למרות שכפתור השחרור לרגליך נמצא,
ממש בכניסה.