חזרתי לפינה ההיא בקרן הרחובות,
אל המקום שבו קראת ולא עניתי,
הנה את שם אהובתי, מותשת מקרבות,
ומדמעות שלא יבשו כי לא בכיתי.

אז את ידך העייפה כל-כך נתתי בידי,
ואת גופך זערורי אלי חיבקתי,
ואת ניחוח התמימות האביבי של ילדותי,
מיששתי וליטפתי ונשמתי.

ואת תלית בי את עיניך היפות והצלולות,
ואת שתקת וצעדך כל-כך בטוח,
ושתיקתך סיפרה את זכר הפחדים והלילות,
והימים הבודדים לבד ברוח.

אחר כך על דרקון ידידותי בקו החוף,
דהרנו לנו כמו מוכות ירח.
ואת החושך הגדול  והגמור שאין לו סוף,
כמו פנס אור חיוכך פילח.

וכששאלתי אם עייפת, אם להפסיק? אמרת חבל,
שמבפנים כלל לא רואים מה שבחוץ,
מי שעייף, אמרת, זה מי שלא התחיל בכלל,
אבל אני תמיד רוצה, תמיד לרוץ.