על קיר המסעדה שלט הפורס את מגוון המנות המועטות המוצעות בה.
שלט מעוטר בסגנון ובטוב טעם, שילדי דגים יחודיים שכמותם לא
ראיתי מעולם סובבים את מסגרתו ובו רשום:

ארוחת בוקר - חביתה+ סלט+ גבינה
פול/ חומוס/ טחינה /במיה
דג בורי
קפה
מיץ מלון ובננה
תה צמחים
ומים.


בבוקר הראשון שלי בסיני, כשראשי עוד סחרחר מהנסיעה הארוכה ומין
השלמות שעוד לא גיליתי ניצבתי ליד הדלפק וביקשתי מים רותחים עם
צמחים. זאת אומרת - תה צמחים בלי התיון. עובד המטבח הסודאני
הביט בי בתמיהה כלא מבין את בקשתי ואני בשלי, מסבירה בתנועות
ידיים וערבית מדובללת בעברית את רצוני: מים-נענע-מרווה-קינמון
- זהו. הסודאני השחור מחייך אלי כמאשר את רצוני ואני מושיטה לו
את ידי כאות תודה על כך שסוף סוף הבין את רצוני והולך להכין לי
את כוס המים החמים בתוספת הצמחים.

אני מתיישבת על מצע השטיחים והכריות האדיר ושרירי גופי מתרפים
להם בין רגע. פני האנשים שסובבים אותי נינוחות ואני טובעת
בכחול של המים. כמו בחלום אני מרחפת. עיני עייפות אך איני מרשה
להן להיעצם. אני מביטה סביב ללא הרף. בולעת את כל היופי הזה,
רק לא להפסיד אף תחושה, אף תנודה של הרוח. מביטה סביב שוב ושוב
וליבי אומר לי שעשיתי את ההחלטה הכי טובה בחיי שגררתי את עצמי
לכאן וראשי כועס עלי - איך לעזאזל לא הגעתי לכאן קודם. דוחקת
את המחשבות שמגיעות מלמעלה ונותנת ללב לדבר. זורמת עימו, עם כל
תחושה. עם כל רצון חבוי, מה שארצה אוכל. מה שארגיש אעשה. את מי
שאוהב באותו הרגע אחבק חזק חזק אלי.  

אני שוקעת במחשבותיי עד שקול דק קורא - "יעל חושה שש." וחוזר
על שמי פעם נוספת ."כאן כאן-" אני מחזירה מין העבר השני של
החושה הענקית הזו שמשמשת כמסעדה. אחרי חצי שעה ההזמנה המיוחלת
והפשוטה שלי הגיעה. ככה זה בסיני - אם אינך רעב, זה הזמן
להזמין מנה, בוודאי בטנך תכרכר בעוד שעה. עד שמנתך תגיע, אתה
תהיה מוכן ומזומן לסעוד. אל דאגה!
ג'זי, המלצר עקום השיניים והחייכני צועד לעברי בקצב משלו ובידו
כוס תה עם צמחים והתיון בתוכה. אני מתבוננת בתה באכזבה וממלמלת
לג'זי שביקשתי תה בלי התיון, רק עם הצמחים... הוא לא מבין את
מילותיי. אני מחייכת אליו אומרת תודה ומוציאה לעצמי את התיון
מן הכוס.

קיבלתי חושה על המים. תדעו לכם שבשבילי לקבל חושה על המים
המופלאים הללו זה יותר טוב מלקבל חדר במלון חמישה כוכבים עם
ג'קוזי ענק שחלונותיו פונים לבריכה או אפילו לים. איך הייתי
מאושרת כשנכנסתי לחושה הזו,יאא'לה! הבדואי הצעיר הוביל אותי
אליה, נתן לי מפתח ומנעול מאולתרים וביקש שלא אאבד אותם.
הורדתי את הציוד מגבי ופתאום נורא התחשק לי שתוצב כאן מיטה
ענקית עם מזרן עבה וגדוש בשר - לו לרגע קצר - שאוכל להיכנס
בדלת החושה ולקפוץ עליה לפרוק את השמחה והאושר, כמו שעושים
כשמגיעים לחדר במלון . סתם לקפוץ ככה לגובה לגובה ולהישכב על
הגב בידיים פרוסות לצדדים .  

ארבעה קירות זהים באורכם בנויים ממוטות במבוק צהבהבים - שזורים
זה לזה בצפיפות נפלאה. חושה מכניסה ומושקעת כזו, עם שטיחים
מקיר לקיר. מזרונים פרוסים בה וכריות לרוב. זו הממלכה שלי
לימים הקרובים. מה עוד אוכל לבקש.

השילוב של המדבר הנושק לים הוא הקומבינציה הכי מופלאה שראיתי
מימי - איך הצהוב חובר לכחול הנקי הזה, גוונים שונים יש למים
הללו בסיני, מים צלולים המזמינים אותך לבוא בהם.
אני מתבוננת בקו החיבור בין היבשה אל הים ומבינה שהיבשה פשוט
ממשיכה ללא סוף והמים מכסים אותה. אלו לא שני עולמות שונים, זה
אותו העולם בשינוי אדרת - נותן גיוון ונופך מיוחד לנוף. מין
פאזל מושלם כזה שאין לי מושג מי יצר עבורנו וגם לא מעניין אותי
מי. העיקר שהפאזל הזה כאן ושאני חלק בלתי מופרד ממנו ברגעים
המושלמים הללו.

משקפת ושנורקל הם הפריטים היחידים הנחוצים לי. אני שוחה בין
אלפי הדגים המדהימים בצבעוניותם ובגודלם- כל כך הרבה מינים
וזנים ואני מתחילה להבין שליופי אין קץ או גבול, שהעולם כל כך
מרשים ומופלא. המקום הזה גורם לי להרגיש את עצמי. בתוך המים
אני מאזינה לנשימה הכבדה של עצמי, לרחשי המים והגלים. כולי
סערה והתפעלות שלא אוכל לתאר במילים וגם אינני מעונינת לנסות
משום שתחושות שכאלו נחרטות עמוק בראשי ואין שום צורך לבזבז
אפילו מנת דיו קטנטנה על המילים המיותרות הללו.

יוצאת מן המים. החלק העליון של בגד הים נושר מגופי. פורסת מזרן
וכריות במרפסת המוצלת שללי ותופסת תנומה. רק סדין לגופי. אני
מתעוררת כחדשה ואין לי מושג כמה זמן ישנתי או מה השעה כעת.
בסיני השעה אינה ידועה ולא חשובה כלל. לאף אחד אין שעון על פרק
ידו. גם אם תרצה לדעת מה אומרים המחוגים תצטרך לנבור ולחקור
היטב על מנת לגלות את הסוד הנכסף והלא רלוונטי למקום הזה.
משפשפת את עיני ומרגילה אותן לאור שמסביב מביטה לעבר הים ומגלה
שהוא ברח ממני. מתפלאה על המרחק שנפער בינינו וטיפה נעלבת
מהתרחקותו הנגלית לעיין. לפני רגע המים נשקו לחושה שלי וכעת הם
כל כך רחוקים - חולות הגיאות והשפל שלי - עד כמה שהמקום הזה
יכול להפתיע אותי עוד ועוד. עד כמה הפשטות מלאה בפרטים. עד כמה
המעט הוא רב. עד כמה הכלום הוא הכל. עד כמה המקום הזה יפה. עד
כמה אני מאושרת כאן עכשיו.

הכל כאן הפוך עבורי. סדרי עולם משתנים. הערב יורד והשמש שוקעת
בהרים ולא בים. אני מטפסת על גבעה הנישאת מעל הים וצופה על
השמש שמוצאת מסתור בין ההרים המפותלים והצהובים של המדבר הענק
שבולע אותי בחובו. והחושך מגיע מיד. נרות נדלקים על הקרקע ואני
מתחילה לצעוד במורד הגבעה כי עוד רגע לא אראה את הדרך מטה כלל.
חוזרת לחושה שלי ומדליקה נר. דממה סביב ואני חושבת לעצמי שמזמן
כבר לא שמעתי שקט כזה. כמעט שומעת את פעימות ליבי וזה כל כך
חזק.
גופי עטוף בגד ים וטעמו מוזר וחדש מורכב משכבות של מלח-ים שמש
קרם שיזוף ואושר. אוחזת בסבון ומגבת ואני כמו חדשה במקלחות
הציבוריות שבחוף.

השמיים נוצצים במלוא הדרם הירח ריק מתוכן ואורו חלש. נותן
לכוכבים את הבמה ואת המקום הראוי להם. ככל שהירח התמלא במהלך
הימים הללו אור הכוכבים פחת ורק כאשר היה הירח נעלם בין ההרים
בשעת לילה מאוחרת הכוכבים נתנו את אותותם והפנטו אותי ביופיים
ובמספרם האין סופי. בלילה הזה הכוכבים שיחקו בתפקיד הראשי
במחזה - הם היו השחקנים והירח היה לתפאורה. נשאתי עיני לעל
וחיכיתי שכוכבים יפלו מעלי. הם צנחו להם וליבי צנח עימם. לא
ביקשתי שום משאלה כי לא הייתי צריכה כלום ברגעים מאושרים אלה.
כלום. היה לי מקום לשים את ראשי - אנשים נפלאים שנוכחותם נעמה
לי - מסעדה פשוטה - שטיחים וכריות - מה צריך יותר מה?

קבוצת זמרים ונגנים עם כלים יחודיים הגיעה למצוא מעט שקט
וחדוות יצירה אל החוף. התאגדה בפינה מרוחקת והחלה לנגן מקצבים
מזרחיים בניחוח ערבי אוטנטי והמוזיקה נישאה על כנפי הרוח
ודמיינתי איך המנגינה המופלאה הזו חודרת לאוזנם של כל יושבי
המזרח התיכון ונותנת מזור ורגיעה לכל המתח והאימה שמסביב. אני
לא יודעת מה ולאן נשאה הרוח אך אני נישאתי על כנפיה והצטרפתי
למעגל המזמר המופלא הזה.

חזרתי למסעדה. ארוחת ערב פשוטה כזו היא כל מה שאני צריכה כעת.
ושוב אני מסבירה לסודאני השחור משחור שאני רוצה ארוחת ערב ומים
רותחים עם צמחים וקינמון, רק נענע מרווה וקינמון והוא כמכיר
אותי ומבין לליבי מחייך ומאשר את בקשתי ללא סייג. אני מתיישבת
ומחכה להזמנתי שמגיעה מהר משציפיתי לה. צלחת גדולה המכילה
ביצים, טחינה, במיה, פיתה ערבית חמה פרוסה וכוס תה רותח, עם
התיון בתוכו. חייכתי לג'זי המלצר והוא החזיר לי חיוך במלוא
שיניו העקומות.

הכל כה חזק והתחושות עצומות. הכלום הזה שעשיתי שם, בין חולות
הגיאות והשפל המקסימים האלו, היה עבורי כל כך מלא בתוכן.
מעשיר, מעצים אותי בפשטותו וביופיו האין-סופי. לא צריך למהר
לקום או לשכב מהר לישון. לא לנסוע או לבוא למקום כלשהו. לא לתת
דין וחשבון לאף אדם. צלצולי הטלפון הטורדניים נשכחו לחלוטין
ואבדתי בין מחשבותיי. לא דואגת לדבר סביב. לא לכסף לא לעתיד לא
לאחרים וגם לא לעצמי. אני מוגנת כאן בתוך ההרים שעוטפים אותי
מצד אחד ומתערטלת בינם לבין הים היפה ובין זרועותיך המורגשות
כאן כל-כך.

איך אפשר כאן בלי לגעת. ולמה בכלל. דמויות שונות של אנשים יפים
במיוחד חיבקו את מותני וליטפו את שיערי המלוח מדי ערב. את
פניהם אני זוכרת בדיוק רב ואת ריחות גופם לא אשכח לעולם. חיבור
כה פשוט של גוף וגוף של נפש לנפש. ליטוף עדין ומילים שמעלות
אותי גבוהה. שיחות עמוקות אל תוך הלילה. מה עוד יש כאן לעשות.
לדבר, לגעת, לאהוב אפילו אם זה לאותו הרגע, לאותו היום או
השבוע, הכל פתוח עבורי ואני לא מצפה לדבר. לא דורשת וממני לא
נדרש דבר. נרדמת בתוך זרועות שעוטפות אותי במתיקות מופלאה.
עיניים תכולות ננעצות בעיני שלי והמבט בוהק באור הכוכבים והירח
המושלמים שלי.

את מה שהיה בין חופי המדבר השמימיים הללו אשזור בזיכרוני ואף
אדם זאת לא ידע לעולם. ואין זה חשוב. זה כל הקסם, רזי המדבר
המתגבשים עם סודותיי שלי.

על ראש השטן שכובה והוא לצידי. עם פנינו למעל, סוקר לי את שמות
הכוכבים הנוצצים. ידי בידו והכל כה פשוט. כל שארצה אעשה. כל
שאחשוק בו יתקיים. כל תשוקה או חלום אגשים כאן במקום הקסום
הזה. "את יודעת שכעת , אנחנו מביטים לכוכבים אל על אך אין אנו
רואים את מפת הכוכבים העדכנית - אנו רואים את מפת הכוכבים של
לפני אלף שנה רק אחרי אלף שנות אור אנו יכולים לראות את המתרחש
אי שם בשחקים." כך הוא אמר לי בראש השטן כשהיינו מבודדים משאר
העולם והאיש הזה הרטיט כל פינה בגופי ובנשמתי והמשיך לספר לי
אודות הכוכבים וסקר תיאוריות לגבי הגלקסיות והיה נשמע שהוא ממש
בקיא בכל המתרחש אי שם וכאן על הארץ בכלל. הקשבתי לקולו המזדחל
בשיפולי אוזני שהרטיט את גופי. מילותיו נשמעו בטוחות ותוכנן
וודאי ויודע. כל משפט היה בשבילי כעובדה מוגמרת מפיו. שמות
הכוכבים ותאוריות על שנות האור - על היקום והמרחק והיחס בינינו
לבין השמיים העמוסים. לרגע לא ערערתי בדבריו והכל היה אמיתי
ופשוט. מבטיח ונפלא.

השחר החל להפציע, לא כמקובל אצלנו, מתוך הים, והזריחה הורדרדה
הניצה מתוך המרחבים העצומים ששינו את גוונם משחור כהה של הלילה
לכחול עמוק באופק. העיניים היו כבדות מאושר ועייפות  ומכל מה
שהן ראו, שמעו והרגישו ביום אחד. הוא אחז בידי והוביל את רגלי
הערומות מכל נעל  במורד ראש השטן וללא מילים צעדנו יחדיו
לממלכה הפרטית של הנסיך הלילי תכול העיניים והכל כך יפה שלי,
היישר את תוך החושה המפוארת שלו נישאתי אוחזת בכף ידו והוא
הוביל את גופי בעודו אוחז במותני במתיקות בדיונית שכזו. כך
נרדמנו זה בתוך זו שיערי על פרק ידו השרירית גופי פועם עם שלו
יחדיו. בממלכה הפרטית שלו ידיו ניגנו בי וגופי הפיק מנגינות
וניגונים חדשים שכמותם לא הכרתי . פורט בי עם אצבעותיו הארוכות
והחזקות מפזר את שערי לכל עבר. הכל שלם ומלא .תוך רגע עינינו
נעצמות, הכל מחשיך לחלוטין ואני נרדמת אך לא חולמת דבר -
חלומות לא נחוצים כלל בין חולות הגיאות והשפל שלי. המצאותינו
כאן יחד הוא החלום הכי טוב שקרה לי בשנה האחרונה.

כך עבר לו יום ועוד יום, לא עשיתי כלום אך חוויתי כה רבות. לא
ניסיתי כלום אך למדתי כל כך הרבה. לא חיפשתי דבר אך מצאתי את
עצמי. והתמונה שלי הייתה כה מושלמת - השמיים החוברים למים
ולאדמה - פני האנשים, המגע והיופי - דבר לא נחוץ יותר.

הגיע הרגע לחזור על עקבותיי. לעלות על רכב ממונע מוזר שכזה
ולשוב הביתה. כמעט לא ישנתי בלילי האחרון בראס אל שאטן -
מנגינות מילאו את האוויר, גיצים ולהבות, ומשפטים מלאים חוכמה,
כלום שהוא כל כך הרבה.  גם שעתיים של שינה סיפקו את מצבורי
העייפות שלי לאותו הלילה. מבין קירות החושה זרחה לה השמש מתוך
הים והעירה אותי בליטוף עדין, נשקה לעיני ואמרה לי שאני צריכה
ללכת עכשיו. בעיניים עצומות הלבשתי את גופי העירום בבגד ים
ואחזתי בציוד הצלילה הפשוט כמו כל המקום  ההזוי הזה. כל האנשים
ישנים והחוף שקט מתמיד. השמש נושקת עוד למים ממאנת להיפרד
ממגעם בדיוק כמוני - מבקשת להרגישם עוד רגע קצר. כמו את השמש
גם את גופי המים המופלאים עוטפים ואני חסרת משקל ומרחפת לי בין
אלפי הדגים הקסומים הללו, מגלה פעם אחר פעם צבעים חדשים שמעולם
לא ראיתי - ושאינם נמצאים באף קן ציור של שום צייר בעולם -
צבעים ששייכים רק לטבע ואין אפשר לחקותם לעולם. כמו הגוון של
השמש ששוקעת או של הכוכבים הנוצצים, את כל אלו אין אדם יוכל
לראות על מרקע הטלויזיה או במוזיאון יוקרתי. אדם שרוצה לחוות
את האושר, לשמוע את תוכנו שלו, להתחבר לעצמו, חייב לצאת את
המרחב ואל הטבע כי הוא טומן בחובו את הכל בעצם. את הרע ואת
הטוב. את המר והמתוק. את כל האהבות שלי ודוחק את השנאה והמתח.
הוא גורם לי לעשות כל שארצה, לעוף עם הדמיון. להשלים עם עצמי.
לרחף על המוזיקה. הוא גורם לי לגעת ולהרגיש הכל. הטבע מעצים את
התחושות ומרים אותי לכוכבים. מרשה לי לאהוב בלי מחויבות - לתת
בלי לקוות לתמורה - לקחת בלי להרגיש אשמה. הוא נושא אותי
לשמיים ואין גבול לאושר שהוא נוסך באדם. הרי אנחנו חלק בלתי
נפרד ממנו. חלק מין האדמה. גרגיר מבין גרגירי החול שעליהם גופי
פרוס כעת. טיפה קטנה בים לא אכזר. אבק הנישא ברוח יחד עם
המנגינות מקרבות הלבבות. מה אנחנו אם לא חלק  מהשלמות הזו. חלק
מהטבע. חלק מהיופי האינסופי הזה. רק צריך להתבונן לתוך עיננו
ולראות איך בתוך כל אחד גלום היופי הזה, השלמות, האהבה המופלאה
והיכולת לתת.

יצאתי מין המים הקרירים . ג'זי המלצר חיכה במסעדה לאורחים
הראשונים הפוקדים את המקום. הזמנתי תה. בלי מתן הערות מסבכות
מדי עבור הסודאני שחור העור ולבן השיניים שבדלפק. תה פשוט עם
תיון וצמחים - בדיוק כפי שהבדואים רגילים - בלי מילים מיותרות
ולא חשובות. נשכבתי על מצע השטיחים והכריות ומחשבותיי ריחפו
להן. ג'זי התקרב אל מקום מושבי ובידיו כוס תה גדולה. ותוכנה
הוא מים רותחים - מרווה נענע-וקינמון - בלי שום תיון . הבטתי
בפליאה בכוס ונשמתי את הריח של הצמחים העולה עם אדי המים
החמים. ככה זה - בין חולות הגיאות והשפל - כל רצונותיך מתגשמים
- גם הכמוסים ביותר. ברגע שאתה מתהווה עם הטבע ולא דורש דבר,
הוא בא לקראתך, נותן לך הכל בלי פשרות הכל אפשרי והכלום הזה
שהוא בעצם הכל ממלא אותך באהבה ללא גבול. באושר בלי קץ. הטבע
נותן לך מנת חמצן ראשונית ולא תלויה בדבר - הרי אתה חלק בלתי
נפרד ממנו. אנחנו הרי גרגיר חול יחיד על שפת הים הבלתי נגמר
הזה. אבק הנישא ברוח הנושאת את מנגינת הנדודים. טיפה קטנה בים
לא אכזר. אנחנו חלק בלתי נפרד מהכלום הזה שהוא בעצם הכל. מהריק
הכל כך מלא- מהחושך המופלא הזה שכשהעיניים מתרגלות אליו הן
רואות הכל ואף יותר מכך - אנחנו זה הטבע בגירסא מתוחכמת. אם לא
נדרוש או נרמוס. אם לא נאנוס או ננגוס בו יתר על המידה אם לא
ננסה לשנותו ולהפוך את היוצרות, נקבל כל שנרצה בעולם הזה -
אפילו כוס עם מים רותחים, נענע, מרווה וקינמון בלבד - ללא
התיון.