כבר עוד מעט חמש וחצי ואמא עדיין לא מוכנה. והתור אצל המורה
הוא בשש וחמישה. אחרי עשר שנים של ימי הורים, אני יודעת בדיוק
מה יגידו לה. "הבת שלך מאוד חכמה. אם היא רק תשקיע קצת יותר.
תעשה שיעורי בית. אולי תדבר קצת פחות בכתה". ואמא שלי תחייך.
ואז נחזור הביתה, והיא תספר הכל לאבא שלי. "הם אומרים שהיא
מאוד מוצלחת. שהיא רק צריכה להשקיע יותר". ואבא שלי יחייך
וישאל "נו, אז אולי השנה תשקיעי קצת יותר? עוד מעט הבגרויות".
אני אענה "מה אתם רוצים ממני", ואעלה לחדר לשמוע מוסיקה. וזהו.
הם לא יגידו לי כלום על זה עד יום ההורים הבא.
נו.
אבל אמא עדיין לא מוכנה. מה לעזאזל לוקח לה כל כך הרבה זמן?

למשה יש תור ברבע לשש. אני בחיים כבר לא אספיק. ולבשתי את
החולצה הבורדו במיוחד. אפילו שמתי אודם. הוא כזה יפה, משה.
מדהים שבחור עם שם כמו משה נראה טוב. אולי לא טוב. אבל נראה
נחמד מאוד. והוא מצחיק בטירוף. בחיים אני לא אספיק לראות אותו.
כמה זמן לוקח לה?

אני עולה למעלה, לחדר שלהם. דופקת על הדלת. "אמא?", אני נכנסת
פנימה. אמא שוכבת על המיטה. "הכל בסדר?", אני שואלת. "מה
השעה?", היא שואלת בחזרה. "עשרים לשש. ואנחנו צריכות להיות שם
בשש וחמישה. מה קורה?".
היא מתיישבת על המיטה. "אני לא מרגישה כל כך טוב. חלשה. בטח
שפעת. תקחי את אבא, טוב?". "נו, למה לא אמרת לי קודם? עכשיו
נאחר".
"אני מצטערת. נרדמתי. תקחי את אבא, טוב?"
"טוב".

אני יורדת למטה "אבא!". "מה?". אני מגיעה לחדר העבודה שלו.
"אמא לא מרגישה טוב. אתה בא איתי ליום הורים". אבא מודאג, "מה
זאת אומרת לא מרגישה טוב?". "שפעת, היא אומרת", אני כבר ממש
חסרת סבלנות, "נו, תתלבש. אנחנו מאחרים". אבא קם. "אני רק שם
נעליים והולכים". אבא שם נעליים. ועכשיו עשרה לשש. עד שנגיע
לשם יהיה שש. אין כמעט סיכוי שאני אספיק לראות את משה. חבל על
החולצה הבורדו. חבל על האודם. הכל סתם. הכל.

אנחנו בדלת. אבא צועק לאמא ,"אנחנו הולכים. להביא לך משהו מבית
המרקחת?". ואמא עונה לו "חכה רגע". נו, מה עכשיו. אמא מגיעה
לראש המדרגות. מתחילה לרדת. "אני לא מרגישה כל כך ט..." ואמא
נופלת במדרגות. אמא שלי. עם הראש למטה. ואבא שלי תופס אותה
בתחתית המדרגות. שהראש לא ייפצע. אבא שלי היה חובש. הכל יהיה
בסדר. אבא שלי היה חובש. הוא יודע מה צריך לעשות.
הוא מרים את אמא שלי ומניח אותה על השטיח בכניסה. היא ערה.
העיניים שלה פקוחות. לא. היא לא ערה. העיניים שלה פקוחות אבל
היא לא ערה. "אין דופק", אבא שלי אומר. "תקראי לאמבולנס". אבא
שלי מתחיל החייאה, ואני רצה לטלפון. אני מרימה את השפופרת אבל
לא מצליחה להזכר במספר. 100 זה משטרה. 101 זה... מגן דוד אדום?
מכבי אש? ספר טלפונים. אני צריכה ספר טלפונים. הנה זה. מצאתי
את המספר. אני מתקשרת. "שלום. אמא שלי התעלפה, ואין לה דופק
ואבא שלי עושה לה החייאה ו..."
"איפה אתם נמצאים?"
אני מוסרת את הכתובת.
"בת כמה היא?"
"היא...". אלוהים, אני לא יודעת בת כמה אמא שלי. בת כמה היא.
בת...
אבא שלי קורא לי "יש דופק!". אני אומרת "תודה, זה בסדר" ומנתקת
את השיחה. רצה לכניסה. אמא שלי משתעלת ומקיאה על השטיח בכניסה.
"אולי בכל זאת נקרא לאמבולנס?", אני שואלת. "כדאי", אבא עונה.
אני הולכת לטלפון ומתקשרת שוב. מגן דוד אדום בדרך. אני יוצאת
החוצה מהבית כדי לסמן להם איפה אנחנו. הם מגיעים. שי מהכיתה
שלי שם. הוא מתנדב. הוא אומר לי שלום אבל ברור לשנינו שלא בא
לי לדבר.
צוות מד"א מכניס את אמא שלי לאמבולנס, ואני ואבא נוסעים
מאחוריהם.

הגענו לוולפסון. אחרי שחנינו, נכנסנו  לאולם הראשי. אבא שלי
נכנס לחדר מיון לברר מה קורה איתה. אני מחכה לו באולם. הוא
חוזר ואומר שהרופא ביקש שנחכה בחוץ כמה דקות, שהם מטפלים בה.
אז אנחנו מחכים.
אבא שלי אומר לי, "היית מדהימה. לא נלחצת בכלל. לא בכית. לא
נכנסת להיסטריה. את מותק של ילדה." אני לא עונה לו. לא יכולה
לדבר בכלל.

והרופא יוצא ממיון, והולך לדבר עם אבא שלי. אני עומדת, אבל אני
מרגישה איך הרגליים שלי הופכות לאוויר.
אבא שלי חוזר אלי ואומר "היא בסדר".
"היא בסדר?"
"היא בסדר. היא תהיה בסדר"

אני מתיישבת על הרצפה.
ובוכה.