ההופעה
                                ספטמבר 2003

האורות כבו ורק רחשי הקהל נשמעו במין המיה מתמשכת וחסרת
גבולות. ניצוצות של התרגשות באוויר. כמה אלפי אנשים שכל אחד
אפילו אם לוחש משפט לאוזני ההיא שאותה הוא מחבק חזק חזק מאחור
וזה שצועק לחברו ואיש הסאונד שמכוון את מערכת ההגברה- "אחת -
שתיים אחת -שתיים"-  כל הקולות חוברים להם למנגינה כה מיוחדת
שמעוררת אותי וגורמת לשרירי גופי להתרפות להם מעצמם, הצוואר
משתחרר וליבי גם. אני מביטה בפני האנשים המחויכים ושואבת מהם
אנרגיות לא מוסברות שמשכיחות את כל טירוף החיים שלנו כאן.
עוצמת את עיני ומרגישה איך כל הקהל הענק הזה מחבק את גופי
ובתוכו אני צוללת ונעלמת.

והכל רוקדים מסביב . אני מתמכרת לצלילים וגופי זז בקצב מושלם,
השפתיים מצטרפות לשיר מעצמן- ראשי מתעופף לו לעולמות אחרים
ואני נסחפת-

נסחפת לרחשי הקהל ,למראית העשן שעל הבמה, לטעם של לילה מואר
בירח מלא - כל החושים פועלים כאן במלוא עוצמתם ומעצימים את
החוויה, למעט חוש אחד. ואני רוצה כאן לגעת.

הרגליים כבר עייפות.  אני ניצבת בשורה הראשונה. נצמדת לגדר
החוצצת ביני לבין הבמה. עוצמת את עיני וזורמת על הצלילים ועל
מילים שמספרות לי סיפור מלפני 2,000 שנה, הדמויות רצות בראשי
והדמיון נוסק לאחור.  

לפתע אני מרגישה יד נוגעת לא נוגעת מאחור. הכל צפוף ואין זה
מופלא. יד נוגעת בכתפי ורגל נצמדת אל ירכי. תזוזה אחת קטנה שלי
והגוף שמאחורי נוגע שוב , כאילו במקרה... מחפש את  קרבתי,
ולפתע הבמה נעלמת מעיני ואנחנו משחקים כמו ילדים. נוגע לא נוגע
ואני לא יודעת מי הוא זה שעומד כאן מאחורי, שידו נושקת לכתפי
ומצליחה לעורר בי צמרמורות. את דמותו ואת תויי פניו עוד כלל לא
ראיתי. זו רק אני כאן לבד עם האיש הצמוד שלי - תוהה מה לעשות
כעת- להסתובב? לפתוח בשיחה? להעיף מבט ? מי זה שם צמוד אלי
שגורם לרעד קל בברכי?

נקישה על כתפי וקול מתוק שמתגנב בשיפולי אוזני-  "מתי כבר
תגידי לי איך קוראים לך???" הרמתי את ראשי וחיוך עלה על פני.
בחור יפה וגבוהה. נצמדתי לגופו התמיר - הוא חיבק אותי מאחור
ולחש לי משפטים אודותיו שאת רובם לא שמעתי וגם לא שאלתי לתוכנם
בשנית.

כך, עם האיש הלא מוכר והנעים הזה הפעלתי בזה הערב את כל החושים
והרפתקאה מעוררת וחדשה פקדה את לילי המאושר ולו ממחווה קטנה של
מגע - הרי רציתי מההתחלה  לחוש את זרועותיו של הקהל המחויך
שסבב אותי .
כשהוא אחז במותני בעדינות וליטף שערי, בשורה הראשונה, בקדמת
הבמה, עצמתי בשנית את עיני ודמיינתי שידיהם של כל הקהל עוטפות
אותי במתיקותן הלילית. הידיים שלו ריצדו על גופי לקצב השירים
והייתי משוחררת. הישרתי מבט לאומן היפה שעל הבמה , חייכתי והוא
החזיר חיוך וקריצה גם.

וכך, בערב של ירח מלא ועמוס בתחושות , זה של הבמה בלע אותי
במבטו, קהל של אלפי אנשים חיבק אותי מאחור ואני בעזרת כנפי
הדמיון נישאתי לעולמות מאושרים.