[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בן קלינבורד
/
מחשבות אחרי חצות

זה מלווה אותי עכשיו בהרגשה שלי, זה מתבטא, ואני יושב במצב
סטטי, המוזיקה הזאת שולפת את האוירה מתוכי - נראה שאני יצרתי
אותה, אבל היא קיימת שם עוד מאז.
מחשבה פוקדת אותי עכשיו, מחפש את עצמי, שוב, האם מוצאים משהו
כזה?
מה בעצם המשפט הזה מחפש את עצמי - מה לעזאזל אני מחפש, מה?!

'זה פשוט מדהים' אומר לעצמי במחשבה לאחור, בדיעבד, החיים
עשויים ממורדות ועליות, הדינמיקה שבחיים משתנה ללא הרף, כל יום
משתנה משהו, הכל זורם, דינמי, זה רק אני סטטי חסר אמביציה
לפעמים. שקרן מי שיגיד שהחיים הם שיגרה, אולי הם שיגרה - אך
השיגרה היא שהשיגרה משתנה כל פעם, אולם החיים הם אלה שמעצבים
לך את התחושות שיש או אין משהו בחיים האלה. זה פשוט מדהים איך
פרט קטן - כמו אחת שלדעתך היא החיבור האולטימטיבי בשבילך, תגיד
לך, שהיא בקטע שלך גם, מעולמך שעד כה היה פסיבי על-פי תפיסתך
הופך מאה שמונים מעלות לעולם אקטיבי, דינמי מושרש אושר והעולם
שלפני-כן נבלע בו ללא פרורי זיכרון קודרים, עד לירידה הבאה.
המהות היא לא אם אני מחפש את עצמי, אלא האם הייתכן, שאני יכול
לשלוט על רגשותיי שיהיו אושר נצחי, או שמא אני חייב שהסביבה
שלי תהיי האחראית להרגשה שלי? האם תמיד אני אחייה בתחושה, של
הצלחותיי עם צד המין השני, יהיה האנדקציה של הרגשות שלי, לפחות
ברובם, בשיגרה?
אם בצבא שלי (קרבי) היו בחורות, עם הכסף קונים בחורות, וכמה
כוסיות יהיו במועדון - אלו משפטים עוד משחר הימים, האם
התייחסתם פעם לתוכנן? כל דבר שנעשה, כל דבר שאנו נוגעים בו
אנחנו רוצים אתכן מין נשי יקר שלנו - אתן אולי המהות העיקרית
לחיינו - אני לא יודע אם אני אומר את זה או שואל.

המוזיקה ידעה לבטא זאת הכי טוב בכל רגש או מחשבה שלי, אותם
צלילים מתחברים לאותם מחשבות, שמשפיעות על אותם רגשות, מוצא את
עצמי - הפעם מוצא, מקשיב להשתלשלות המחשבות באויר עשן סיגריות,
בריח אלכוהול, בצבעים בלועיים בתוך שחור חשוך ומלא, כל-כך מלא
בעומק, עומק המהות של דבר לא נתפס ומסביב חלול, חלול בפשטות
,באין-עניין, בחוסר סיפוק והכל במעטה של מסתורין, במסתורין ללא
מוצא, בזהות בדוייה, במהות חשוכה!

עכשיו, זה נראה זמני מתמיד, טוב בחיים, חצי שנה לשחרור, מגמת
עלייה, לאחר ירידה עצבנית של חצי שנה של דכאון מתמשך בחורף
נוסטלגי וריק מכל דבר. זאת היתה התמכרות ארוכה למרירות, ועכשיו
אני יותר מחובר לעצמי ולסביבה, הדברים שאני עושה יותר מטורפים
זמנית - נותנים לך מאין אושר רגעי שאתה תנצור כל חייך! בוחן את
הדברים: יש לי את החבר'ה שלי ואנחנו מחוברים אחד לשני בצורה
מדהימה - לכל איש אישיות קצת שונה, אבל בצורה מוזרה סוגרת מעגל
איתי, כל אחד מאיתנו יגיע רחוק - זה פשוט כתוב שם - אי אפשר
להתעלם!
יש לי את הבחורה, והכל לאט, מחושב, לא כמו תמיד, דבר ראשון
צריך את הכימיה, לאהוב את הדברים האלה שרק שניכם יכולים לדבר
עליהם, שדבר לא יהיה מהרגל, והכל מטוהר ואז אחר כך יהיה חיבור
פיזי - ואז ניצור עולם שלנו, לא מחייב אלא מרצון ולבסוף אולי
נקרא לזה גם אהבה - או איך שתרצו, אולי היא הבחורה, רק הזמן
והחיים יגידו.
יש לי משפחה מדהימה, אמא שלפעמים היא פסכולוגית שלך, ביחד עם
האבא זה הופך לדיון סוער ושני אחים שאני מעריץ מאז ילדותי.
צבא, עשיתי, ובנתיים עושה, קרבי, לתת למדינה את מה שמגיע לה,
את המחויבות הזאת לעם שלי, לארץ שלי, למולדת ולמסורת.
ביה"ס, יש לי תעודת בגרות ממוצעת.
לכאורה הכל נראה תקין, שום דבר לא משובש, חיים ממוצעים לחלוטין
לא לשם ולא לשם, זה מה שאני רוצה? לא יודע, אני לא מתלונן,
בכלל לא, אבל לפעמים ממוצע זה לחיות חיים בחברה, להיות חלק
מהזרם, להכנס לתכתיבים. משהו צריך לעורר אותי, מן מהות
מסויימת, ומבלבלת אותי עוד יותר המחשבה, האם המהות היא למצוא
את המהות, או לייסם אותה, בכל אופן אני עדיין תקוע בחיפושים,
כי אין לי כיוון, מישהו שימשוך לאנשהו, הכל פתוח, פרוץ ואין
משב רוח לאנשהו.
בהודו הכל רוחני, מדברים על מהות ורואים אותם תקועים במקום
במדיטציות למיניהן, בארה"ב הם רודפים אחר העושר והכסף - זה משא
נפשם, באירופה השלווה הצבועה זאת מהותם, בישראל הכל מטורף,
הבלתי שפוי נהייה שפוי, ומי שכבר שפוי נראה כזר בין זרים
בחברתנו - איך תורה אחת מתהפכת מעם לעם, המוזר אצלם זה הרצוי
אצלנו, אני אסביר: מוסלמים לדעתם מתאבד זהו גיבור, בכל מקום
אחר בעולם זה אחרת, אם התאבד אצלנו, או אם התאבד בתאומים זה
יהיה מעשה בלתי נורמלי ואף מקומם לחלוטין, אצל היהודים
והנוצרים זה נחשב למעשה מטורף לא הגיוני, לא שפוי ויוצא נגד כל
חוק מוסרי. עולם מטורף ומדינה משוגעת, אני תמיד מעודד את עצמי
באומרי "אני בסדר, זה העולם דפוק" זה כמו אותה שאלה נשאלת ,או
יותר נכון משל: איש אחד בעולם אחד, טוען שאחד ועוד אחד זה
שתיים, אולם עולמו הכולל מיליונים של אנשים, טוען שזהו שלוש,
ומי צודק? הם למדו לחיות שאחד ועוד אחד זה שלוש ותורתם נבנתה
והתגלגלה ככה, אבל אנו יודעים כמו אותו איש יחיד, בעל סגולה -
שלא ידועה לעולמו, שאחד ועוד אחד זה שתיים. איך תורתם הייתה
משתנה לאור העובדה החדשה? ומי באמת צודק? היחיד סגולה או עולם
שלם? אין תשובה ברורה או חד משמעית - זה הכל עיניין של איזה צד
במטבע אתה מסתכל. אילו הייתי נולד מוסלמי, אילו הייתי נולד
בארה"ב, איך המהות שלי היתה משפיעה עלי? מהות - איפה מוצאים
אותך? אולי שאני אומר שאני מחפש את עצמי, אני אומר שאני מחפש
את מהותי?

המוזיקה ממשיכה להתנגן לה, לפעמים זה מרעיש ,אבל התרגלתי אולי
דבר כבר לא מרעיש לי...

מחוספס, כן ככה אני אוהב לקרוא לזה, מחוספס אבל לא מאז ומתמיד,
פעם זה היה לוח חלק ונקי, הוא התחספס עם השנים, יותר נכון עם
אובדן הנאיביות, התמימות, ככה קם לו עידן החספוס. בארצנו זה
קורה מהר, מהר מדי בשביל לעכל, בשביל ילד מתבגר, צריך מהר מאוד
לדעת לחיות עם מוות, עם חדשות ,שהם בדרך-כלל קשות - ועוד אני
אומר זאת בצורה מעודנת, עם פגועים, עם עוני. לא התחספסת מהר -
נשארת פגיע, זה החוסן שלנו, אותו חספוס.
במבט לאחור אני לא יכול להצביע מתי זה התחיל אצלי, ילד רגיש
שכמותי, אבל אי אפשר אחרת. אלמלא זה, אם הייתי נשאר שפוי
ונאיבי - הייתי משתגע, לא הייתי יכול לשרוד, אף לא שניה, זה
החוסן פה, זה החוסן שלי. אולי הכל התחיל בגיל ארבע-עשרה בתאונת
דרכים שעברתי, הייתי אמור למות - לפחות ככה אמרו הרופאים ושאני
נס.
אולי הכל התחיל כשבחורות בזמן התיכון אמרו לי לא, וזה כאב, כמה
זה כאב, היום כבר לא - אפתי, אדיש!
אולי הכל התחיל שהתגייסתי לצבא (צנחנים, קרבי), למסגרת הקשוחה
הזאת שלא נותנת לך להשאר תמים וחסר עמוד שדרה - אלמלא זה הייתי
שפוי ונאיבי בעולם לא שפוי, בארץ לא שפויה!
אולי הכל התחיל באמת בצורה ברורה יותר כשאבדתי שני חברים לשכבה
(אחד מפיגוע, ואחד שנחטף ונרצח) - אז הכל התבהר, העולם, החיים
האלה בפרצופה המכוער ביותר, גם האדישות והאפתיות הכי גדולה
שהיתה בי לא עמדה בזה, לא בזה. נשברתי!
נכנעתי לכך שהחיים הם זמניים בהחלט, שרגעי האושר בהם כעין
וכאפס לעומת המרירות והכאב, לשרוד פה זה להיות חזק! שום דכאון
שבא כל שני, שלישי, חמישי, ושבת לא ישבור אותי. אני אהיה הכי
אמיתי עם עצמי ואודה על כל יום בחיי ואמצה אותו עד תום בעודי
מחפש את המהות, את אותו האושר הנשגב שהחיים מטילים בנו. אולי
זה התמימות, טיפה קטנה כזאת שנשארה בי, אור קטן של אופטימיות
שמנווטת את דרכי שעוד לא נמצאה.
מזמן הפסקתי לחיות את החיים, אני שורד אותם ומנציח כל רגע
מתוק, כל נצחון, כל ניחוח של כיף.
הכל נגמר- ומה שנשאר זה אותם זכרונות...

הנה אני מתחיל להתעייף מאותם מחשבות שתוקפות אותך, במהלך
מוזיקה שמלווה אותן, מנצחת עליהם, שמובילה אותם לחורים נסתרים,
למחילות עמוקות ללא מוצא. זה מרפא אותי, זה משחרר אותי, זה
החופש שלי להתבטא, לנתח ולסבול באי-פתרונות, במודעות מוגברת
לחוסר ידיעה כלל, לחפירות אינסופיות, ללא גבולות, חירות ועצב.
והכל בדינמיקה מושלמת, אך, או-אך, החיים, המנגינה...

במה להאמין, במה? אני מאמין באמת, אך אותה אמת פשוטה שונה מאדם
לאדם, אז מהו הנכון ומהו הצודק? יש המאמינים באלוהים שם למעלה,
ויש שמאמינים בגורל. יש המאמינים בכוכבים, ויש שבקלפים ובקפה.
יש שמאמינים בריאלסטיות ויש ברוחניות. ואני מאמין בלהיות סקפטי
לכל מה שמאמינים מאמינים בהם, תמיד שואל את השאלות ולתשובה
פנים שונות, אך לא ברורה וחדה כקרן השמש, אלא מעורפלת כצילו של
אדם, מאורו של ירח, על כביש ברחוב חשוך. ואותה אמת ניתן לכופף
ולתת לה פנים כה שונות, ניתן לתת לה דרכי התבוננות שונות: חצי
כוס מלאה, צד למטבע, ועוד. לכל אחד והאמת שלו, שום שכנוע מספק
ומלא עובדות לא ישנה את עמדתו, כי על פיו הוא מדבר אמת. אמת לו
היית שקר, הייתי מבין, אך לקרוא לך אמת זהו שקר, זאת רק אשליה
ארוכה אחת, כל החיים האלה והאמת שבה, כי בסופו של דבר זה הכל
עניין של תפיסה, לשכנע את התת-מודע שישתכנע לאמת שהיא אשליה,
האמת שלך זה מה שלמדו אותך, הלבן הוא לבן כי זה מה למדת, אם
היו מלמדים אותך שחזיר זה כשר, אז אולי הקיר לא היה לבן אלא
צהוב...
אולי חיי הם פיקציה אחת גדולה, אולי הכל ניתן לשנות, רק צריך
לדעת איפה לכופף את הדברים, לראות אנשים באור שונה, אסביר:
בנאדם זה מה שאתה עושה ממנו, וזאת האמת שלך, אם וכאשר תכופף
אותה (את האמת) הבנאדם יראה לך באור שונה! החדר שלך יכול להיות
גדול או קטן זה הכל יחסי, אם השווית לחדרים אחרים, או אם
השווית זאת לרוחך. על כן אני מאמין בדבר אחד, שאין חד משמעי -
זה הכל עניין של השקפה, תורה שבנית לעצמך. ואתה חי בתורה הזאת,
בקופסא - החיים האלה שבנית לעצמך, סגור בזה, בטוח שאתה פתוח
לדברים, אך לא, זאת רק אשליה, חיי הם אותה קופסא שבניתי לעצמי,
ובשביל לצאת מזה למשהו אחר, לשנות מציאות או השקפה אני צריך
להיות אמיץ, כי אני מוותר על כל מה שבניתי לעצמי, אותם חיים
ואותה תורה, ומתחיל הכל מאפס לבנות משהו חדש, השקפה אחרת -
מרחיב אופקים ,או לפחות עוד אופק, כי עכשיו יש בי תורה כפולה,
אחת שידעת עד היום ועד כמה שהצלחתי לנתח אותה, וזאת שאני למד
בזה הרגע ומנתח בה כל דבר! והאמת נמצאת בכל, אותה אמת שאתה
מאמין בה, אמת התמימות ,אמת הבחורה האולטמטיבית ,אמת החיים
הבנאלים, ואמת האמונה באלוהים. והאמת היא רק עוד פיקציה!
   
שוקע ,והעינים נעצמות אט אט, כמו דלת הנסגרת אט אט, ומשאירה
חריץ של אור קטן וקטן עוד יותר, וחושך, ומוזיקה מנגנת שירים עם
משמעות, שירי מחאה, שירי אהבה ,שירי קצב לרקוד ,שירים שקטים,
שירים רועשים. ואני עמוק בשינה חרש למוזיקה.

אחד הסיבות שאני אוהב לישון, בעצם הסיבה המרכזית חוץ ממנוחה,
היא שאני מתנתק מהמציאות שחשופה לי, שקשה לי, שלה פנים רבות
ומורכבות. השינה נותנת לי מנוח, ועולם אחר, עולם שלי על-פי
היצירה שלי, עולם הפנטזיות, שנרקם לעולם החלומות עם ההרדמות.
לא תמיד אני נרדם עם ראש שקט, אך כשאני נרדם, אני נתענג על
השקט הנפשי שאני נתון בו, לא חושב על כלום, חרש ועיוור לסביבה
המציאותית, קשוב ודרוך לעולם שבפנים, לעולם שהוא באמת שלי.
אבל, אני ישן שש שעות בכל לילה, כי בחיים המציאותיים אני מחפש
מהות ואני מקדיש לה את כל הזמן המקסימלי, לכן אני ישן בזמן
המינימלי שאפשר - אך זאת אהבה לישון.

אז נרדמתי...

הוא חדר עמוק מידיי, לתוך אינסוף מחשבות ששוקעות, וככל שהוא
חפר - הסוף נראה רק רחוק יותר
הוא מאבד את עצמו לנפשו, נפשו שצרובה מתככי החיים - לא הם לא
קלים, לא הם לא פשוטים, לפעמים הוא היה רוצה שהם יהיו הרבה
יותר רדודים, חסרי תכלית - או לפחות שהמחשבה תוביל לכיוון כזה,
אך תאיו האפורים חשבו אחרת, ומררו אותו. סוף שמח לא כתוב
בחיים, ואיזה סוף, הוא רק התחיל. אולי הבגרות תפסה מקום מוקדם
מדי, זקן לגילו הצעיר, לא בהתנהגותו השובבה, במחשבתו העמוקה...
אני מסתכל עליו, עכשיו מהצד, הוא מתוסכל מהחיים האלה, לא כי רע
לו, כי עצוב לו - ככה זה אנשים כאלה - עצוב להם כל הזמן, הם
"כבדים", אבל הם הכי אמיתיים שיש. לא שלא ידע לנצור כל אושר
נשגב, גם אם היה לחצי שניה, לא שלא היה מבלה, נמצא בחיק החברים
והמשפחה הרבה, פשוט הוא עם עצמו זאת מלחמה ללא מנצחים, כמו בכל
מלחמה, רק מפסידים, ופה אין שטח לכבוש, או תואר לקבל, או גביע
נוצץ בסוף, כאן הוא נלחם בעצמו על מהות שאולי לא קיימת, על מה
שהוא מחפש ואין דבר כזה, גם לא בפנטזיה, זה די אבוד מראש.
הפסדת.
אני יודע הוא טובל עצמו בחיק האזרחות בעולם הצבא, הוא מצליח
לנווט באזרחות את חבריו לכיוונים שלו, בצבא הוא בורג קטן
ומושתן - שאף אחד לא שם עליו יותר מדי, משום מה הוא תורם
בקרביותו - אבל מרגיש ריק הן בצבא והן באזרחות הדומננטית שלו.
זה ברור שהוא מחפש את ה"אחת" שכנראה לא תמצא, לא כי היא לא
קיימת, תמיד הדרישה תהייה אחרת, השגירה אצלו זה דבר אופיני
לרגש השולט בו, איכשהו הוא לא יהיה מרוצה, הסיפוק שלו מורכב
,אולי זה האנרגיה שמריצה אותו, להשיג את אותו סיפוק ,ולא
שתגידו שאין בו תקווה (התקווה - הסבל הכי גדול שקיים) לגלות את
מה שאין בעצם. נשמע מבלבל, זאת רק ההתחלה, ומחר יום חדש.
והמנגינה שם ,ממשיכה לנגן לה, היא לא נפסקת, לעולם לא!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כת דובוני אכפת
לי לשלטון







ואמרו אמן


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/6/04 17:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בן קלינבורד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה