מדיאה ניקרה. טארוס שוב נחר, קסדתו על הארץ וראשו נשען על צדעי
הגרזן. לא היה די בקור המתכתי כדי להעירו, וגם עמידה, כפי
הנראה, לא מנעה מהגמד לחזור למצב הצבירה האהוב עליו - שנת
שיכורים. לא היה בה העוז למרפק אותו בפעם השלישית לאותו הערב,
וכך נידונה להעביר את שארית הלילה בבהייה רבת עניין בנוף
הטרשים הצבוע בכל קשת הגוונים שבין אפור-חולדה לשחור-פחם.
הלילה היה דומם מכל בחינה קיימת. ללא ירח, אבל גם אילו היה אחד
(או שניים) היו נעלמים שניהם תחת כסות העננים. גם רוח לא נשבה,
והאוויר עטף את הדרך כשמיכת טלאים ישנה ואהובה, גם אם קטנה
למידותיה. הטמפרטורה, כמו בת-ים פתיינית, נשקה לאפס, פעם
מתחתיו ופעם מעליו, ומדיאה קיוותה שהעבים, שכיסו את עין
הכוכבים, יקפאו כבר ויצללו אל מותם המתעבה. היא שנאה את השלג,
אבל יותר ממנו תיעבה את השעמום.
משב רוח קל מימינה הופיע ונמוג באבחה, מסדר מחדש את גרגירי
החול שהיו פזורים על אדמת האבן הקשה, תלושים מנוף האבן
המונוטוני, הקדמוני, ששלט במקום. באור הקלוש נראו גבישי החול
כאילו זהרו קלות, ברמז הילה קסומה. שאון חיכוך קשקשי חרדון
צעיר בחרכי האבן הקשה הזכיר לה כי ישנה מציאות המתרחשת מחוץ
לשרעפיה והזמן נוקף, כהרגלו. היא נאנחה, ספק רווחה ספק יאוש,
התמתחה ושבה להביט איך אדמת האבן סביבה מתכסית לאיטה בכפור. הד
אנחה קל ליווה את אנחתה שלה. מבט חטוף לעבר המאהל, ''כדי להיות
על הצד הבטוח.''
עיניה התעכבו לרגע על האוהל החם אותו עזבה לפני כשעה ומחציתה
לטובת השמירה המיותרת הזו. שוב, תנודת אוויר קלה. אפילו לא
משב, אבל כבדה מספיק בכדי לשחק בפינת כנף האוהל. מהמשולש שנפתח
נרעדה רגלו של ליאנדרו בקור שחדר פתע את חומו של האוהל.
''טיפשה,'' חשבה לעצמה, על שלא זכרה להדק את הפתח כראוי כשחמקה
בעדינות מתחת לזרועו המחבקת. היא קמה במהירות ומיד שבה וקפאה,
מקווה להשתיק בזאת את קרקוש הטבעות על גופה. בצעדים מהירים
ושקטים ככל שניתן (''שריון ארור,'' חשבה) פנתה אל האוהל. את
צעדיה ליוותה שריקה חרישית של הרוח, שבינתיים אזר אומץ להשתלח
ביתר שאת בפינת הבד החופשיה, כאילו מתגרה. כנף האוהל התערסלה
בזרועות האוויר הקרות, כשוקלת אם לפנות מעל המחזר החדש הזה או
להתמסר למשחק. ליאנדרו היה אדיש לרוח ולכנף האוהל כאחד, וזע
בתוך האפלה.
ידה של מדיאה נשלחה לשרוך הפרום, כשלרגע נדמה היה כי קול שלישי
הצטרף לנגינת הרוח ושקשוק הטבעות, והיא קפאה על עמדה שוב, מנסה
להשתלט (ללא הצלחה מרובה) על השריון הארור. אנקה בתוך האוהל
וצליל אוויר האץ למלא ריק שנפער לפתע, כמו בלשון מתחככת על חך,
בשפה הנפרדת מחברתה, כמו בנשיקה.
הרוח היכה בפראות והבד הצליף באוויר בבהלה, תולש את השרוך הבא
ואת זה שאחריו, כמסיר לוט.
הרגעים הבאים היו מעורפלים. נדן הפגיון מצא את עצמו ריק כשהקת
מצאה את דרכה לכף ידה המיוזעת של מדיאה. הלהב מצא את דרכו
בכוחות עצמו.

"מה עשית?"
פיליאס עמד מאחוריה, עיניו קרועות בתדהמה, אך קולו שליו.
אישוניו התמקדו מעבר למקום עמידתה, והיא החזירה את מבטה לחזות
במעשה ידיה. כנף האוהל התנוססה בחפשיות כעת, כפשתן שנתלה
לייבוש עם שאר הכבסים, צבוע ונוטף ארגמן מלכותי. ליאנדרו נותר
שכוב על יצועו, עיניו פעורות כמחכות לתשובה שבוששה לבוא. על
האדמה, לרגליו, רועדת בצינת הבוקר, או שמא ממאמץ, ניסתה ציילון
להרים את עצמה לכדי ישיבה. הכוהנת, החסודה על-פי רוב, לבשה כעת
פריטי לבוש בודדים בגון סיגלית עז, ושיער הפחם שלה דבק לחזה
החשוף והלח מזיעה ודם. היא הרימה את פניה, ומבטה פגש בזה של
מדיאה.
המראה הצטעף כשדמעותיה נמהלו בדם המאהבים, ומבעד לשיניים
קפוצות ירקה על הכוהנת. "ציילון הטובה, ציילון הצנועה, ציילון
המסורה. לא רק לאלה שלך היית מסורה, הא, זונה? כולם אהבו את
האלפית היפה, על נשמתה הזכה ומסירותה אין קץ! ראיתי את ליאנדרו
פוזל לכיוונך לא פעם, את וקסם האלפים שלך, את ושמלות הצנעה
שלך. מסתירה טפחיים וחושפת טפח, אבל יודעת בדיוק איזה טפח
לחשוף." הדמעות כבר זלגו ללא שליטה, והאחיזה בפגיון התהדקה.
ידה הלבינה ממאמץ ומזעם, והיא נשכה את שפתה התחתונה, חורצת בה
חריצי טירוף מדממים. "זונה!" ובעיטה בסנטר. ציילון הוטחה על
גבה, נאנקת, שדיה פונים אל עבר השמיים במבע חסר אונים, כמעט
מאשים. "היה לך הכל, ציילון! המראה, העצמה, הכוח! למה?! למה
היית צריכה לקחת את הדבר היחיד שהיה לי? את הגבר היחיד שאי פעם
אהבתי?" ידה התהדקה סביב הקת.
"כי יכולתי."
מהלומה.

מדיאה קרסה מעל גופתה של האלפית העירומה, זרימת הדם לכף ידה
חודשה, לאחר ששחררה את אחיזתה מידית המתכת. הפגיון נותר נעוץ
בחזה של ציילון, שפסקה זה מכבר לנסות ולנשום.
היא כרעה על ארבע וחיבקה את ארוסה. עודנו חם. תלתליה הזהובים
האדימו כשהניחה את ראשה על חזהו, והנוזל שפעפע מצווארו המשוסף
הדביקם האחד לשני. ליאנדרו לא השיב לה חיבוק. חזהו נותר שרירי
ורחב כשהיה, אבל לבו היה דומם. ההכרה נגהה עליה, בגלים רכים של
אין-פעימות.
"מדי-"
"הנח לי!"
"מדיאה", ניסה שוב פיליאס, כורע לידה, מניח ידו על שיערה. "אני
יודע איך את מרגישה".
"איך אתה יכול לדעת איך אני מרגישה, פיליאס?" נשגב היה מבינתה
מנין מצאה בתוכה עוד זעם להטיח באשליין היומרני. "באיזה אופן
עלי אדמות תוכל לדעת איך אני מרגישה?!"
"תזכרי לבטח, מדיאה, את היום בו לימד אותך ליאנדרו שימוש
בקשת?" הזכרון הכאיב לה. "היה זה לפני כחמישה חדשים. ודאי
תזכרי את העיט השחור בו ירית באותו היום?"
"מ-מה?" מלמלה מבעד לדמעות, מתקשה להבין.
"היה זה יום נאה. ליאנדרו שיבח את הפגיעה, אולם אני נתכעסתי.
הזוכרת את? הזוכרת את הגאווה שמילאה אותך? אמרת שזהו רק עיט,
שהיית צריכה להתאמן, שמכל מקום הוא עקב אחרינו כבר יותר מדי
זמן. רגזת אז על כך שאיני יכול לשמוח בשמחתך הילדותית. כינית
אותי קנאי, זלזלת בכוחי, ביכולתי להשיג תוצאות דומות. הבלגתי
אז. ''למה'' הייתה שאלתי היחידה. הזוכרת את את תשובתך? הזוכרת
את מה ענית לי?"
מדיאה לא הבינה דבר מכל זה. סערת הרגשות שפקדה אותה טרם הסירה
את אחיזתה מעל ליבה, והיו הרבה, הרבה יותר מדי דברים לעכל.
פיליאס נעמד והחל צועד לעבר המקום בו נותרה ציילון העירומה,
כבר לא רועדת, לא מקור ולא מכל דבר אחר. "העיט לא עקב אחרייך.
הוא עקב אחרי. הוא היה ידידי היחיד בעולם, ולקחת אותו. הזוכרת
את - אולי עכשיו תצליחי - מה ענית לי לשאלתי האחת?"
"כ-כי..." בלבול, בכי, גרון ניחר. "כי יכולתי."
הקוסם עצם את עיניו והנהן באיטיות. הוא עמד כעת מעל גופתה של
ציילון, ידיו משולבות. זוויות שפתיו החלו מתקמרות מעלה לכדי
חיוך, והאוויר שנפלט דרך פישוק קל ביניהן יצר מלה בודדת. אור
החל בוהק מגופת הכוהנת הסוררת ותמונתה המעורטלת ריצדה לרגע,
ונמוגה, משאירה אחריה אדים מבולבלים של אדום וסגול.
מדיאה הזדקפה באחת. לרגע פתחה פיה לשאול, אך גופה לא נענה לה
עוד. דממה מוחלטת חזרה לאפוף את הנקיק, וגם הרוח פסק מנשוב. רק
נחרות הגמד עוד נשמעו ברקע, מכושפות, חדות וברורות, נשיפותיו
מסדרות מחדש את גרגירי החול הבודדים שהיו פזורים סביבו, מוארים
קלושות בהילה דומה לזו שעטפה אך לפני רגע את ציילון.
מדיאה פתחה לומר דבר מה, אך לא היו בה מלים. כל שמצאה בתוכה
לומר היה 'למה?' חלוש.
"למה?" הדהדו אחריה הנקיק והקוסם, חושפים שניהם שורות שיניים
לבנות מאחורי חיוך סרדוני. "כי יכולתי."

הבל פיה הפיק עננים שהתאבכו באוויר, שירד זה מכבר מתחת לנקודת
הקפאון, אך לא היו בה עוד  דמעות לייצר שלג. טוב שכך, היא הרי
שונאת שלג.