ושוב, נפגשת אני בדמותך,
מביטה שוב אל פנייך...
כל כך הרבה דמעות זולגות כי אני לא מעכלת את לכתך.
ושוב, התמונה בקיר כל כך זועקת,
מחכה שתחייך מולי כאן - בתוך המציאות הכל כך נתעבת.
ושוב, הלב כל כך זועק,
למה הלכת בלי להפרד, איך אלוהים לקח אותך,
בלי הרבה מילים.
ושוב, המצבה שלך מולי עומדת,
כל כך שחורה, כל כך עצובה, כל כך לא אתה!
ושוב, הזמן עובר, והכל כך חודר,
איך אומרים שהזמן מרפא, אך בעצם הוא יותר שובר.
ושוב, המילים נגמרות, ושוב העניים נעצמות,
וכן, אתה עדיין אותי מבקר בחלומות.
ושוב, אני כועסת, צורחת מעמקי ליבי...

בבקשה, תגיד לי שכל זה לא אמיתי!




עומר, עוד מעט שנה ואתה עדיין לא חוזר...
מתגעגעת...