עם העיניים הכחולות, עומד ומביט שהכל מסודר. הכל מאורגן.יפה,
גבוה, עיניים כחול.חיוך.כרגיל. הוא לא חושב עליה.
היא עומדת כמה מטרים ממנו.במקומה.חושבת עליו.בוהה בו. תוהה על
מה הוא חושב, מסתכלת על כל תנועה שלו.צוחקת לעצמה על האבסורד.
והיא חושבת עליו. תוהה על מה הוא חושב. מנסה להתעלם מאנשים
שאומרים לה ללכת אליו ולגמור עם זה. מדחיקה את זה, ומנסה למנוע
אפשרות סבירה לחלוטין לדחייה.
אז היא נשארת במקומה. ומסתכלת, למה הוא לא מסתכל? הרי הן אמרו
שהוא גם רוצה, ורואים את זה. אז למה הוא לא מסתכל? תסתכל!
תסתכל! מעבירה מחשבות על המבט המיוחל מצידו, בעוד מהרהרת
בזה...מסתכל. נדוש עד כמה זה נשמע, הלב שלה החסיר פעימה, אפילו
שתיים.
היא לא מזיזה את העיניים ממנו, והוא לא ממנה.חיוך. שלו. היא
קפואה מדי בשביל לחייך. ואז מגיעה התובנה על כל מה שקורה.
העיניים שלה רצות מצד לצד. מחפשות נקודת התמקדות.לא עליו, לא
עליו, לא עליו.. עיניים כחול.שלו כמובן. כמה שניות שנראו כמו
נצח, והיא מסתובבת. חוזרת לעבודה. אחרי מספר דקות. הוא כבר לא
מסתכל. עיניים כחול, מביט שהכל מסודר, הכל מאורגן. וזה רץ לה
בראש, הוא חושב על אותו מבט? שכח מזה? היא לא יודעת. זה נשאר
אצלו. לנצח.
הוא מכיר אותה. יודע את השם ושואל לשלומה. וזה נגמר. היא לא
מתיימרת להכיר אותו יותר ממש שהיא באמת. יש דברים שהיא לא
יודעת.עדיין.
היא מתקרבת אליו, חושבת שהגיע הזמן להפסיק את הגנון. חיוך שלו,
עיניים כחולות. מביט עליה. על מה הוא חושב? זה עכשיו חושבת.
וזה יוצא. מתגלה. נגמר.
מבט מרוחק, רצון לנגיעה, פילרטוט לא ברור אך שקוף. ושוב זה
חזור. אותו חיוך, אותן עיניים כחולות זוהרות. והלא הגיוני
יוצא, אך הצפוי מתגלה. אותה סיבה שלא עשתה זאת מלכתחילה חוזרת
אליה. מאוד נחמד. הוא לא רוצה שישתנה משהו. כבר לא תוהה על מה
הוא חושב. יודעת. ועכשיו הם קרובים. הוא מדבר. היא מקשיבה.הוא
מסביר. היא מקשיבה. הוא.היא.הוא.היא וזה נגמר. איך לא יכלה
לדעת שהוא תפוס. ברור, ילדה טיפשה, ילד כזה חייב להיות תפוס.
חיוך.עיניים כחול.יפה.גבוה.תפוס. היא מתרחקת. ממשיכים לדבר
כרגיל, אך נשאר רק מבט חטוף מכמה מטרים מרחק.