אני שותה קפה נס, רק כדי להחזיק מעמד, למשוך עוד קצת זמן
בהכרה, להרגיש שאני מנצל יותר מהיום. אמא שלי צועקת עלי
מהמטבח, היא שונאת שאני לא סוגר את הארונות אחרי שאני מכין קפה
ואני פוחד: גם אני אשנא ארונות פתוחים כשאני אזדקן?
אני נוסע לצבא. האוטובוס מלא, אבל אף אחד לא עומד. בתחנה
שבדיוק ליד השדה, שבגלל סוף פברואר ירוק למדי, הנהג עוצר, מעלה
שני נוסעים - וממשיך. אני, במושב הצמוד לקיר השמאלי של
האוטובוס, מתמלא סיפוק ומחייך חיוך תמים של ילד קטן שעשה משהו
מצחיק, ושהוא היחיד שיודע מזה: הנהג שכח לסגור את הדלת.
פתאום, הדרך, שנראית חד-מימדית בדרך-כלל, מקבלת נפח, צבע, ורוח
קרה נכנסת דרך הצאוורון המעומלן. הרקע האפור שתוחם את השדה
באופק רק מושך אותי יותר, אני רוצה להיות שם.
"נהג! הדלת!" תמיד הקוים שלי עוברים בשלושים קופות-חולים בדרך
לתל-אביב, וכל הזקנים המשתעלים עם המעטפות הגדולות של הרנטגן
כאילו נוסעים לאיזה כנס באוטובוס שלי. והשדה שלי שוב הופך
לציור זול מאחורי זכוכית שמלוכלכת בביקורים תקופים בתחנה
מרכזית.
"אני אוהב אנשים..", "כל אדם באשר הוא אדם.." אני מאמץ את
הבודהיזם למספר דקות וממלמל משפטים קצרים כדוגמת שני אלה
בנסיונות לא לשנוא את התרח החולה שכמו אמא שלי גם מפחד מדלתות
פתוחות.
היום שלי עובר בהסטריה של פתיחת דלתות. הארון של כלי הכתיבה,
ארון החשמל, אין ארון שעמד בדרכי, אין דלת שלא פתחתי. פעם אחת
פתחתי שתי דלתות ביחד. דלתות המשרדים גם חסרות אונים, וחצי
צה"ל עסוק בלצעוק עלי. אבל אני כבר עסוק בדלתות אחרות. העולם
קטן עלי.
כולם הלכו. אני מסתכל על השעה וחושב שזו פעם ראשונה שאני נמצא
בשעה כזאת בבסיס ולא שומר. אני מתנשף, מזיע, והכל כואב לי. אני
חושב לעצמי שהיום אני לא אשתה קפה בערב. היום עשיתי מספיק.
היום אפשר ללכת לישון מוקדם בלי להרגיש חרטה על יום שהתבזבז.
אני משנה את דעתי בדרך מחוץ לבסיס, כשדרך החשיכה אני רואה את
הדלתות סגורות שוב. אחת אחת, הן נעולות. אני מוציא את צרור
המפתחות מהכיס, ומסתכל על המפתח המוזהב למשרד שלי, לדלת שלי.
יש לי דלת. דלת אחת, אני חושב, ותוהה מה יקרה אם אני אני אזרוק
את עצמי מתחת לגלגלי קו 40 שתמיד לוקח אותי לאן שאני רוצה. |