אם נצא מנוקדת ההנחה, שרגש והיגיון אלו שני דברים שונים. אז
אפשר לומר שאני חצוי, חצוי לחלוטין, הגעתי לנקודה בחיי שעליי
לחשוב על הגיוני או לבחור באהבה שאני כל כך חפץ אליה. הייתה לי
אהבה כזו שנגמרה, הסיבות לסיומה נסתרות מעיניי, ליבי עדיין חפץ
בה, באהבה.
אך ההיגיון מורה לי להניח לכך, להמשיך עם מה שקיים כרגע. כי
האמונה שלי היא שאם זו "אהבה אמיתית היא אכן תתגשם".
ובכל זאת, כתבתי שני דברים שונים בכמה ימים האחרונים על כך
שאיני מסוגל לישון. אני יודע למה אני לא מסוגל לישון, וזו
מהסיבה הפשוטה ביותר. כי אני חושב יותר מדי, אני מטריד את מוחי
בעינייני הלב, ודווקא בעיניינים האלה שאני לא יכול לשנותם
כרגע.
המוח שלי שהוא אמור להיות משהו אחר לגמרי מהלב, הוא זה שבעצם
לא מפסיק לפעול בנושאי הלב. אני כבר מזמן יצאתי מנוקדת ההנחה
שאין עינייני רגש ועינייני היגיון, אלא שינה רק מודעות.
והמודעות פועלת בשילוב השניים, המוח וההיגיון הם בעצם מאותה
מהות של אהבה, אם לא המהות כולה עצמה.
(נאנח) אני כל כך מתגעגע אליה שזה קורע אותי מבפנים, ואני לא
מדבר על הרגעים המלו-דרמטיים האלה שאנו יוצרים לעצמנו, שאנו
שוכבים לבד בוכים את הנשמה שלנו וצועקים בחולשה "אני מתגעגע
אלייך, למה עזבת?" בכלל לא. או "למה אני? מה עשיתי למה אני
סובל ככה?", "אני רוצה שתקח אותי הלילה", ככה אומרים לחלל החדר
באפיסת כוחות ונרדמים. אני מדבר על געגועים מתמשכים, כאלה שלא
יוצאים מהראש גם כאשר אנו עוסקים בדברים אחרים לגמרי, אפילו
באמצע בעבודה שהראש חושב על השעות, ועל כמה לערבב עם מה ולמה,
וגם הגעגוע שלא מוכן לעזוב. אני חושב עליה כל היום, כל הזמן.
עד היום חייתי עם כך, זה לא הפריע לי בכלל, אבל ברגע שזה חדר
לשעות השינה שלי. זו כבר בעיה רצינית, אני דיברתי איתה אבל לא
דיברתי איתה על זה, זה לא נראה מתאים. וגם לא נראה לה מתאים
שנהיה יחד כרגע, הטענה המוחצת שאני ההכי טוב מכולם ושלא יהיה
טוב ממני עדיין עומדת איתנה, אך בפועל להיות יחד לא עובד.
מעניין אותי לדעת מה עובר לה בראש, האם היא בכלל חושבת עליי
כמו שאני חושב עליה? האם זה אפשרי שאני היחיד שחי בתוך סרט כזה
שיצרתי לעצמי בראש? היכול להיות שהיא בכלל לא חושבת עליי כמו
שטוענת?
אולי כן ואולי לא, הגורם המרכזי הכי חשוב כרגע, זה הלב שמסרב
להשתחרר מרצועות העבר שלו. עכשיו כמובן שזה דבר טיבעי ואני
יודע איך להתמודד איתו, אבל שזה מגיע לגעגועים וזכרונות, אני
חסק אונים לחלוטין, אני פשוט נמס לנוכח החוויות שהיו לי,
הזכרונות המתוקים.
אפילו את החברה הראשונה שלי שכבר מזמן לא רוצה איתי כל קשר,
אפילו אליה אני מתגעגע, ואפילו אותה אני אוהב. יש רק שניים
שהצליחו להשרות עליי אפקט כל כך חמור, שאני עדיין אוהב אותן.
עכשיו זה לא סותר את האהבה הגדולה שלי לבת זוגתי הנוכחית, אני
לא ממעיט בכך לרגע, אך זהו לא נושא הסיפור המדובר כאן.
אני מנסה להסביר כאן נקודה מאד פשוטה, שאקסיות מיתולוגיות זו
מחלה אצלי, אני נוטה להתאהב מהר מדי לתת מעצמי ואת הכל ללא
חשבון, להשרף מהן. ולבלות שארית שנותיי מתגעגע אליהן.
עכשיו אל תחשבו לרגע שאני מהבכיינים האלה שמבלים את כל חייהם
עדיין מתגעגעים לאחת שנפרדה מהן לפני 3 שנים. היה לי חבר אחד
כזה, ממש מעורר רחמים. אבל בתוך הראש אני לא יכול להפסיק לחשוב
עליהן. אין מה לעשות, כזה הוא אני. נופל במלכודות הלב.
המודעות לא נותנת לי דקה אחת לנוח, פעם הייתי יכול לשבת בשעות
הכחולות ולקבל מנת שקט יחסית. היום אני לא יכול לקבל אפילו את
המעט הזה. אחרי שהייתי עם החברה הראשונה שלי איזה שנה וחצי.
והיא גילתה בפניי את עולם הסקס, הפכתי את הסקס לאיזה שהיא מטרה
שעליי לחתור אליה, ממש ככה. ובמקום לחשוב על געגועים, הייתי
שוכב עם בחורות. הכל הלך מצויין, הרבה בחורות הרבה חוויות
והרבה מאד סקס, עד שנדבקתי באיזה מחלה מעצבנת כזו, שהשביתה
אותי לחודש (לא אפרט בדיוק מהי) ועכשיו אני מוצא את עצמי לא
יכול להגשים את המטרה שאני מתבקש לחתור אליה. והיא סקס, אז
שמתי לעצמי מטרה אחרת מתחום אחר לגמרי, דווקא בתחום האינטרנט.
אך זה לא מהנה כמו סקס טוב, ולא מספק באותה מידה כמובן. משחקי
רשת הם לא כאלה מספקים לאורך טווח ובטח שלא מחליפים סקס. אני
נעשתי פאקינג נזיר כל החודש האחרון ונראה שיש לי עוד כמה וכמה
זמן לבלות ללא סקס. אז אני מוצא את עצמי לא ישן, כותב הרבה,
מעשן סיגריות ושותה קפה כמו מניאק. אפילו לעשן סמים קלים אני
לא יכול לנוכח הצבא המעיק, שלא רוצה להגמר אף פעם. לכן החסך
בשינה הוא המנגנון המושלם בשבילי, הוא המנגנון שלי להוכיח
לעצמי שעליי לטפל בבעיות שלי. והן האהבה הישנה והלא סגורה הזו.
אבל איך אני יכול לתקן מצב שקיים שנים, שקיבלתי אותו כמובן
מאליו, ולמה לעזאזל הוא התחיל לחדור לי לשעות השינה, השינה שלי
היא דלה ומגעילה לחלוטין.
אני איני יודע את התשובה, יכול להיות מעצם העבודה שאיני חפץ
למצוא אחת. טוב לאהוב את החברות המיתולוגיות לשעבר שלי. ככה
זה,  אני פשוט אוהב לאהוב אותן, זו התמכרות פשוטה שלי. אני
חושב שהשורש להכל הכל הכל, כל הפאקים שלי עם עצמי שכתבתי עליהן
כבר כל כך הרבה שנים. כמו "אנחנו האמיתיים", "שעות של תקווה",
"מחלה מובנת מאליה" וכו', כל אלה. השורש להן זה הרצון האין
סופי של להתפלסף על החיים. על המשמעות המחורבנת שלהם וכדומה.
כפי שנראה הבעיה היא לא האהבה הישנה שלי, לא המחלות שלי
והאמונות שלי, אלא המודעות המעצבנת שלי שלא נותנת לי לנוח.
זבוב מפליץ אני מתפלסף על כך, אני חייב זה מהטבע שלי. אולי
אפילו כל מה שאני כותב כאן זה רק תירוץ שלי לעצמי, לכסות על זה
שאני בעצם מכור לאקסיות שלי. או להפך, אחד מהשניים בטוח. יש
תחושה עזה לעשן סמים, לעשן סמים ולשכוח מהכל. אך אין ביכולתי
לעשות עם זה כלום.

אני מקווה למצוא את המשמעות המחורבנת של כל חוסר שעות השינה
האלה. ואולי גם את המשמעות של הלב וההיגיון והמודעות של שניהן
יחד.