הוא המראה שלי - אמרו לי שהוא ההשתקפות שלי,
כשהכרתי אותו לא הבנתי מה הם ראו.
אבל הוא בהחלט הראה לי את עצמי.
צד אחר או צד זהה - של מי שאני.

הוא המשלים שלי - הוא שונה, הוא מאיים,
הוא מלחיץ, הוא מתוסבך,
הוא מסובך מדי בשביל שהראש הבלונדיני שלי יתפוס אותו.
זה מושך אותי כמו מגנט.
כמו פרפר אל תוך האור.

הוא הגשר שלי - באתי כמו שאני, טבעית, פגיעה, נקשרת בקלות.
הוא נישק אותי, "כמו גשר מעל מיים סוערים",
אני נקשרת מהר והגאות שבי עלתה.

הוא השירים שלי - הוא ברח,
ככה סתם אחרי כמה ימים של קשר.
נשארנו ידידים.
ולי נשארו תאורים שלו, רגשות אליו בתור שירים.

הוא הכתף שלי - גם כשנגמר,
אני כבר הייתי עם מישהו אחר- אהבה חדשה, נפגשנו,
המראה חזרה לבהוק, הגשר החזיק אותי מעל,
והחצי השני שלי התחיל להתחבר, מצאתי את עצמי.

הוא ההזדמנות שלי - פעם שנייה. בוגרים יותר, מנוסים יותר,
הרגש שלי אליו גאה ולא יתואר במילים.
כשהוא ניגן נעלמתי,
כשהוא דיבר - התמכרתי,
כשהוא הקשיב - למדתי להעריך. התאהבתי.

הוא התווים שלי - כי כל נגיעה שלו על הפסנתר,
היא כמו אוויר לנשימה וכל פריטה שלו על המיתר,
פורטת על הרגשות.

אבל הוא שוב הלך, שוב נעלם.
שוב משחק בי בצורה לא מודעת.
גם כשנגמר.
שוב ידידים, שוב מדברים, שוב רבים, שוב נפגעים.
שוב הוא אומר שאני לא כנה, שוב אני מביטה בו ולא מאמינה.
מצאתי שוב מישהו חדש, אך לא אהבה חדשה.
כמו מחכה לגודו, ללא כל מטרה, כמו סיפור אבסורדי ללא סייומת
ברורה.

הוא התקווה שלי - אני מחכה לו.
מחכה לגיא.