בלב יש ימין, ובראש יש גם שמאל,
ואני מפחדת לקום כי מפחדת ליפול,
אני בתוך קופסאה, בתוך מגננה,
אני מנסה להבין, לתפוס עוד נשימה...
ורוצה רק לצרוח עד כלות נשמתי,
ושכולם ישמעו את זעקתי!

הצרחה הפנימית שלי קורעת אותי,
ושאתה מתעלם ממנה, המצב סופני,
אבל עוד אנשים באותו המצב,
והם אומרים לי: "תני לזה, שיכאב..."

אני יושבת בחדר וכותבת שירים,
הם לא תמציתיים, הם נורא מוזרים,
ואני מסתגרת לא אומרת דבר,
כי נמאס ששופטים אותי,
ואני לא יכולה לסגת, גם אם אני רוצה,
אני לא מרוצה.
רוצה לשנות, אבל זה המצב...
אז אני נותנת לזה... שיכאב!