הם יושבים שם בכנסת, איש לא יודע את שמם,
קובעים גזר דין מוות לכל העולם.
אנשים, מתי תבינו? תפסיקו לקטר.
כי הבוכים רק סובלים הרבה יותר.

הוא יושב שם למעלה, כנראה על ענן,
וקובע מי יתפוצף או ימות כשיישן.
מתי כבר תתחיל לעשות משהו טוב?
כשאנשים יוצאים ומתפוצצים ברחוב?

הזמן עובר ובית הקברות מתמלא,
הקול החוזר, שוב חוזר ומשלה,
האימה של הילד המתגייס לצבא,
האימה של הלב. הנטול אהבה.

אני יושבת לי לבד כאן, איש לא מכיר אותי,
אני מדמיינת דרך שונה להעביר בה את ילדותי,
מתי אבין, שקשה לי לחלום,
כשהילדות שלי נגמרה כבר היום!

ואיש לא מבין אותי ואני לא את עצמי,
כשאני שמחה רק חרב עולמי.
עדיף כבר לתת להם מה שרוצים, ואנחנו ננצח במלחמה.
כי לנו יש את החיים, ולהם תשאר רק אדמה!