גשם בחוץ, הסערה גדולה
ובקצה הסמטה ישנה עגלה
על העגלה שמיכה אפורה
וטיפת מים לא נשארה
הרחוב שומם, אין קץ לפורענות
והילדה חולה, נוטה למות
דרכיך שונות, אינן מוכרות
ואני כמו כבשה בוהה במראות
רוח עזה מקפיאה את דמי
והילדה הקטנה זועקת "אמי!"
ואני בתוכי רוצה להרגיע
אך ידי קצרה מלהושיע
ואני רוצה לזעוק, אל אלוקי לזעוק
אך קולי איננו, ואותי רוצה למחוק
ואיך אוכל לראותה בעודה
אוי אלוקים, סובלת לבדה
ואיככה אוכל לעזור
ולא אוכל את אזיקי לשבור?
ופתאום התייצבת על ידי
בכדי לנצח את הרוע עימדי
אינך בן אדם כל יכול
רק בך יכול אתה למשול
ואני בצד כבולה באזיקים
ואותה יכול להושיע רק אלוקים
אין אתה יכול להושיע
רק אותי אתה יכול להרגיע
ומה איתה הילדה?
האם גורלה להיוותר לבדה?
לך! וממני הרפה!
לך אליה, מצא לה מרפא
לא, איני רוצה איתך לדבר
לא, עד שתהיה לה לעוזר
לפתע את עיני פקחתי
את מיקומי כבר שכחתי
אין אתה עוד עימדי
כבר לא מצאתיך על ידי
הילדה הקטנה איננה
מה כבר רציתי ממנה?
אך היכן אני לבדי?
בגן קסום ואגדי
ואני יושבת על האדן
האם אני בגן עדן?
על חיי ויתרתי למענה
והיא לבדה כבר אינה
ואני אהנה מחיי הנצח
ופה לודאי אשכון בבטח
והילדה שמחה ומאושרת
מיפ סוף עד ים כינרת
על מה שקרה אינני מביעה חרטה
אך בכל זאת תגיד לי, מי אתה? |
