בכיתה ה' הוא כבר חשב,
אני כבר חשבתי, שזו אהבה אמיתית.
ככה בעצם התחיל הסיפור...
הוא היה בטוח, אני הייתי בטוח,
שזו לא סתם "אהבה" של גיל 10.
כבר ידעתי שאנחנו נהיה יחד לעד
שאנחנו מתאימים בדיוק
שהיא האחת...
בחטיבה זה היה קצת יותר קשה...
עם ההתאהבויות האמיתיות...
אמיתיות עאלק...
הייתי יותר ביישן...
פחדתי לדבר איתה..
היא לא הייתה כל כך מקובלת...
היא לא הייתה יפה במיוחד, לא בעיני אחרים...
בעיני היא הייתה מושלמת...
הייתי בטוח שהיא לא כמו כל הבנות האלה...
רצות אחרי החתיך של שכבה ט',
מתחנפות אליו כדיי שיגיד להן איזו מילה...
לא... היא הייתה שונה...
כל הזמן הייתי מדמיין איך אני מציע לה חברות.
בכל הדמיונות שלי הייתי איזה אביר על סוס לבן,
והיא תמיד הסכימה...
יום אחד אזרתי אומץ, והלכתי לבקש את ידה...
טוב... לא עד כדי כך...
רציתי לבקש ממנה לצאת איתי ביום שישי...
דמיינתי כבר איך אני אציע לה, והיא תחייך את החיוך המקסים
שלה... ותסכים...
אבל בחלום כמו בחלום...
ובמציאות כמו במציאות...
התקרבתי אליה בהפסקה, כמעט תמיד היא ישבה לה בצד וכתבה
במחברת...
או דיברה עם מישהי...
הפעם, למזלי, היא הייתה לבד...
זה היה כל כך עלוב...
יותר עלוב מגמגום...
קונילמל היה מצליח יותר ממני...
זה יצא מן "אה... א... את.. ר... רוצ... רוצה לצאתיתי
ביומשישי?"
מזל שהיא הבינה בפעם הראשונה... כי לחזור על זה, לא הייתי
מצליח...
היא חייכה קודם, בחיוך המקסים שלה... שאני כל כך אוהב...
התשובה שלה הייתה חדה, ישירה, פשוטה:
"מצטערת תומר, ביום שישי אני יוצאת עם יואב... אתה יודע...
החתיך הזה מכיתה ט'..." |