עולה על האוטובוס. קו 73. מישהו מדבר אלי אך איני משימה ליבי
אליו כלל. מתרפקת אני על רגע קסום מעברי הלא רחוק, רגע בו חשתי
אושר עילאי מתפשט ממוחי אל שארית גופי.
מובן כי מבושמת הייתי. שהרי איני מסוגלת סתם כך לעבד את מושג
ההנאה.
"גברת!" אני שומעת צעקה. "מה את רוצה?" הקול ממשיך לצעוק.
מרימה את עייני - מעליי עומד הכרטיסן. "חיים" אני עונה חרישית
-
"אני רוצה חיים".
"לאן את צריכה"? הוא ממשיך בשלו. אני משלמת לו.
לפני יושבות שתי בחורות נאות. הן מדברות ביניהן בשפה זרה. אני
מפענחת חלק מן המילים ומבינה כי הן מתכננות נסיעה לאוקספורד או
לאי הקופים מחר בבוקר.
או אז ניטעת בי ההחלטה - אני מתאבדת!
איני מסוגלת לשאת את הכלום בחיי - איני ממעיטה בערכו, אך מקומו
אינו בחיי...
מביטה מן החלון. אורות הרחוב מטשטשים במעד לדמעותיי. אני אוהבת
את לונדון. חוזרת לביתי ומניחה במערכת רקוויאם של מוצארט.
עליי לעשות זאת באופן הדרמטי ביותר.
במוחי עולה תמונתו של מוצארט הגוסס, כותב את הרקוויאם שלו
עצמו.
שוב דמעות בעיניי. מה לי לחשוב על מוצארט? האין צרותיי רבות
כחול אשר על שפת הים? מסלקת את מוצארט ונוטלת בידי סכין.
ידיי רועדות כעלה נידף ועיניי כבויות. איני מסוגלת לראות דבר-
דמעותיי זולגות כמפל. לא! לא אחתוך את ורידיי.
עולה על משכבי ונרדמת ללא מחשבות. קמה בבוקר ומביטה מבעד
לחלון. המחשבה הראשונה העולה במוחי הנה כי שרדתי עוד יום,
והיום יום חדש - כיצד אשרוד אותו?
מחשבתי מכנית לחלוטין, ללא מטאפורות, נקייה, רובוטית.
נוסעת לתחנת "ויקטוריה". שעה זו הומה. נשכבת על פסי הרכבת.
"מטורפת!" שומעת צרחות. שומעת ולא מקשיבה.
דבר לא חולף במוחי - דבר מלבד אותן שתי בנות מאמש, אלו אשר
תכננו את הנסיעה לאוקספורד או לאי הקופים. בשל התאבדותי תתעכב
נסיעתן ומי יודע - אולי תתבטל כליל.
כתבתי זאת על מנת יבינו עשרות אלפי אנשים -
יבינו מדוע התעכבו שעות בתחתית. הכל בשל התאבדות אחת שלי - אשר
קטנה הייתי, קטנה ובלתי משמעותית, כאחת ממליוני נמלים.
אפילו לאחר מותי לא זכיתי לאהדה - רק לגידופים, מכל אותם
שהמתינו שעות בתחתית.
ובאשר לבנות - אלו הודו לי. סיפקתי להן בטלה למשך יום אחד, ועל
כך, אנוח על משכבי בשלום.
אפילו שם אין לי. תמיד יזכרוני כ"זו שהתאבדה על פסי הרכבת",
וכזו אני,
ועל כן כך אחתום

המתאבדת על פסי הרכבת.