קצה הבד הלבן ששימש לי כחצאית היה רטוב מגלי הים ששבו ושטפו
אותו ואת כפות רגליי בשלווה. השמיים נראו כאילו צבעו אותם
בעזרת שלושה מכחולים שונים: כחול, כתום וצהוב. השמש הכתומה
והבוערת החלה להיעלם באופק ונהיה חשוך יותר ויותר.
רוח קרירה וקלילה נשבה והעיפה את שיערותיי לכל עבר, ובכל זאת
נראיתי יפה, לבושה כולי בלבן. מכנסיים קצרצרים ומעליהם בד לבן,
גופייה לבנה ודקיקה. היה לי קר, אבל לא רציתי לחזור לאוהל,
העדפתי להתרחק מכולם ולבהות לבדי בשקיעה. הייתי עמוק בתוך
המחשבות העגומות שלי כשלפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, ניתזו עליי
מים קרירים מאחור. הסתובבתי בחצי צחוק בעודי מניפה את רגלי
ומשפריצה מים על מי שזה לא יהיה שם מאחורי. כשהרגשתי בטוחה
מספיק שלא יותזו עליי עוד מים, פקחתי את עיניי. הוא עמד שם,
צוחק, גם הוא לבוש בלבן. מאור.
"מאור!" צעקתי בחצי רצינות. "חתיכת מטומטם! הרטבת אותי
לגמרי!"
"ואת החזרת לי יפה מאוד." הוא צחק. כמה מאור מצידו.
הבטנו אחד על השנייה למשך דקה ארוכה עד שפרצנו בצחוק.
"אחרי שהעניין הזה סודר," אמר מאור בשמחה, "אפשר להצטרף
אלייך?"
הנהנתי. התחלתי ללכת, מאור לצידי. הוא היה לבוש לגמרי בלבן,
פרט למעילו הגדול, שהיה אדום ומחמם מאוד. שיערו המתולתל התעופף
ברוח וגם רגליו, כמו רגליי, היו רטובות.
הלכנו בשקט, מתרחקים ממחנה האוהלים ומהרעש שחברינו לכיתת
המוסיקה הקימו עם הגיטרות, הדרבוקות והשירה. השמש עוד לא שקעה,
אך חצי ממנה כבר נעלם באופק. הרגשתי שאני נמצאת באיזה חלום,
הולכת ככה בעת השקיעה בים לצד מאור. הבטתי על השמש הנעלמת ולא
שמתי לב למבטו של מאור, שהסתכל עליי מאז שהתחלנו ללכת.
"ליאת... את קפואה." הוא אמר לפתע. הפניתי את מבטי אליו
וחייכתי.
"ואיך אתה יודע?" שאלתי.
"אני רואה. את רועדת. מלבד זאת, ממש קר בחוץ ואת לובשת
גופייה." הוא ענה לי בעוד הוא מסיר את מעילו מעליו ונותן לי
אותו. היססתי.
"עכשיו לך יהיה קר." אמרתי.
"אולי, אבל אני לובש חולצה דיי מחממת, עם שרוולים ארוכים. קחי
אותו כבר, לפני שתתקררי לגמרי ולא תוכלי לשיר."
לקחתי את המעיל מידו ולבשתי אותו. הוא היה אמנם ענקי, גדול
בהרבה ממידותיי, אבל הוא היה גם מאוד מחמם.
"תודה." אמרתי בחיוך וחזרתי להביט בשקיעה.
"ליאת?"
"מה?"
"למה את עצובה?"
"אני עצובה?" התפלאתי, אך לא באמת. ידעתי שהוא צודק, הוא לא
סתם שואל את זה. כולם רואים שאני מדוכאת רוב הזמן.
"כן, אל תעשי את עצמך מטומטמת. את כמעט לא צוחקת, את כל הזמן
מתבודדת. למה?" שאל מאור.
"לא משנה, לא בא לי לדבר על זה." אמרתי, קצת בעצבנות. מאור הוא
האחרון שאדבר איתו על זה, אם כי הייתי רוצה מאוד. מלבד זאת,
מאור יודע מה קרה, אז למה הוא שואל?
"זה כן משנה, וכן בא לך לדבר על זה. בכל אופן, לי זה משנה."
הוא אמר.
"אז אם זה משנה לך, למה לא באת ודיברת איתי כשרק גילית?" שאלתי
בעצבנות.
"כי רציתי שאת תבואי ותדברי איתי." אמר מאור, כאילו זה מובן
מאליו.
"אתה אידיוט, מאור."
"למה?"
"ככה."
"אוף איתך, ליאת!" התעצבן מאור ונעצר. מהר מאוד, מספיק מהר,
הוא הבין שאני לא מתכוונת לעצור גם ותפס את כף ידי. נעצרתי
והסתובבתי אליו.
"את רוצה שאני אדבר איתך על זה? זה מה שיעזור לך? בסדר! ליאת,
יש מצב שאת דלוקה עליי?" שאל מאור בשיא הישירות. טיפוסי. ידו
עוד אחזה בידי, הוא הביט בי, אך אני הבטתי הצידה, אל הים.
הנהנתי. דמעה קטנה ולא מפתיעה כלל עלתה בעיניי. תבינו, זה יכול
היה להיות נהדר, אני דלוקה על מאור, אנחנו ידידים מאוד טובים,
אבל כמובן שלאחד כמו מאור תהיה חברה. זה בכלל לא משנה שלפני
חודשיים הם נפרדו.
"טוב לדעת. עכשיו אני מבין למה עד לפני חודשיים היית ממש
מדוכאת ולמה הייתה תקופה קצרה שבה התרחקת ממני, אבל אני לא
מבין למה בחודשיים האחרונים, מאז שנפרדתי מלירי, את ככה." אמר
מאור.
"אולי בגלל שנפל לי האסימון וקלטתי סופסוף שאף פעם לא יהיה
בינינו משהו מעבר לידידות?" עניתי. המשכתי להביט אל הים, וידו
של מאור המשיכה לאחוז בידי. היו כמה שניות של שתיקה בהן נראה
היה כאילו הכל סביבנו קפא. הרגשתי כף יד חמימה על פניי, וידעתי
שמאור מנסה לגרום לי להסתכל לו בעיניים. אז הסתכלתי לו
בעיניים. למאור יש עיניים מכשפות, בעלות ניצוץ מיוחד, והן לא
כחולות או ירוקות או משהו כזה מיוחד. עיניים חומות ופשוטות,
מטעות.
"ליאת, תקשיבי טוב. אני זה שנפרד מלירי. את יודעת למה? נפרדתי
ממנה בשבילך, כי את היא זו שאני אוהב באמת. בסך הכל הייתי מפגר
מספיק כדי לקלוט את זה רק אחרי שהייתי איתה חצי שנה. אני אוהב
אותך ליאת. את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, ההיכרות איתך,
השיחות איתך, הכל. מהיום שבו הכרתי אותך, לפני חמש וחצי שנים,
לא היה רגע שבו לא אמרתי לעצמי שאני צריך לדבר איתך, להכיר
אותך. נכון, רק עכשיו הבנתי מה אני באמת מרגיש כלפייך, אבל אני
חושב שהרגשתי ככה כל הזמן." אמר מאור.
שתקתי. הוא הפתיע אותי, לא ציפיתי לזה. לא ידעתי מה להגיד,
בקושי ידעתי איך לנשום באותו הרגע. מאור הוריד את כף ידו מפני
והניח אותה על כתפי. עדיין לא אמרתי דבר. הוא עזב את כף ידי
והניח את ידו השנייה על כתפי גם כן.
השמש כמעט נעלמה, הפס הכתום בשמיים החל להיעלם לטובת כחול
ושחור.
"נראה לי ששכחת איך לדבר..." אמר מאור, חיוך מתוק על שפתיו.
הנהנתי.
"בסדר, יש לי רעיון אחר..." הוא אמר. הוא משך אותי קרוב אליו.
הנחתי את ידיי על מותניו. "אני רוצה שתעצמי עיניים..." הוא אמר
לי. עצמתי את עיניי ובתוך שנייה שקעתי בתוך חיבוקו הרך של
מאור, שהתלווה אל נשיקה מדהימה.
באותו הרגע לא עניינו אותי בעיות ביטחוניות ולא פיגועים ולא
הרצון לשלום. הכל נראה כל-כך קטן וחסר משמעות. מאור אוהב אותי,
וזה מה שהיה חשוב.
התנתקנו זה מזו והבטנו אחד לשנייה עמוק בעיניים, ולא אמרנו
דבר. אני חושבת שלא היה צורך באף מילה נוספת. החיוך של מאור
אמר הכל, ואני מניחה שגם החיוך שלי אמר הכל.

"שמישהו יעיר את ליאת, אני רוצה להתחיל להכתיב בנושא הרנסאנס."
קולו של המורה התערב בחיוך של מאור. הרגשתי יד על כתפי.
"ליאת, תעוררי, ישנונית אחת." נשמע קולה של עדן. התעוררתי,
יצאתי מהכיתה ושטפתי את פניי. לפני שחזרתי פנימה הבטתי לרגע
במראה. עוד חלום שלא יתגשם נפסק באמצע. מעניין מה היה קורה
הלאה.

אני לא יודעת למה סיימתי את זה ככה, זאת לא הייתה הכוונה.
אולי זו הייתה הארה כזאת, שזה בעצם לא יכול להסתיים אחרת. אולי
בעתיד, אם דברים ישתנו, גם הסוף של הסיפור הקצר מאד הזה
ישתנה.