כשהייתי בת חמש היא נתנה לי במתנה קופסת צבעי עיפרון. חמישה
צבעים (מן סימבוליזם טיפשי אני מניחה) - כחול, אדום, ירוק,
צהוב ושחור.
הייתי מציירת בתים ופרפרים ושמשות מחייכות בשמיים כחולים,
ואנשים. הכי אהבתי לצייר אנשים.
לאנשים שלי היו מכנסיים כחולות וחולצה אדומה, ושיער שחור,
ועיניים ירוקות. וגם עור צהוב. תמיד היא היתה שואלת למה בצהוב,
ואני הייתי מסבירה לה בסבלנות שככה זה, וצהוב זה הכי קרוב שיש
לי לצבע של אנשים ושבכלל אני יודעת שאין אנשים צהובים ודי
ושתעזוב אותי ושתתן לי לצייר בשקט. היא רק הייתה מחייכת ומלטפת
לי את הראש.

אני חושבת שהיא ידעה כבר אז שהיא חולה. לי לא אמרו שום דבר.
אני הייתי קטנה מדי ולא יכולתי להבין כלום. ככה הם חשבו, הם
צדקו כנראה, אני רק רציתי שיעזבו את בשקט ויתנו לי לצייר.
ביקרתי אותה בבית החולים לפעמים, כשנתנו לי, אבל לא אהבתי את
זה. היה שם ריח של מוות, רק שאז לא ידעתי מה אני מריחה. כנראה
שאם הייתי מקדישה לזה מחשבה נוספת הייתי יודעת מה הולך לקרות.
ואני הייתי רק ילדה קטנה.
נכנסתי אליה לחדר, מריחה את הריח ההוא שצרב לי את דרכי הנשימה
כרגיל, היה לה חדר לבד, מואר. כמה עציצים, אווירה שמחה. חברים,
קרובי משפחה.
היא שכבה שם בעיניים עצומות, לא מסוגלת לשאת את האור, חלשה
מכדי לחבק אותי, חלשה מכדי להגיד לי שהיא אוהבת אותי, חלשה
מכדי להבחין שאני שם איתה פעם אחת אחרונה לפני שהכל נגמר. גם
ממנה כבר נדפה הצחנה הזאת, רק שאז עוד לא הרחתי את זה. אבל
נרתעתי. לא נשקתי אותה לשלום, לא נפרדתי. רק בהיתי בה. פתאום
נזכרתי בציורים ההם, באנשים הצהובים. הסתובבתי והלכתי משם.
בלילה היא כבר מתה.

בשנים שאחרי זה עוד רדפו אותי סיוטים, סיוטים שבהם אני מסתובבת
וצורחת 'שיקרת לי, שיקרת לי! את שקרנית! את אמרת שלא תעזבי
אותי! אמרת שאת אוהבת אותי! שקרנית! כולכם שקרנים!' בחלומי היא
הייתה פותחת עין אחת עייפה וממלמלת, 'אז אמרתי, אז? זה לא שאת
כל כך מושלמת, נכון? את זאת שאמרת שאין אנשים צהובים, והנה,
תאזרי קצת אומץ ותביטי בי, פחדנית. תסכלי עליי כמו שאני, צהובה
כמו השמשות המחייכות האלה שאת כל כך אוהבת לצייר'

אחר כך ציירתי גשם.

אחר כך הפסקתי לצייר.