הרחוב היה חשוך, כל הפנסים היו כבויים. אבני המדרכה היו רטובות
וחלקלקות, ריח הגשם עוד נישא באוויר.
הוא עמד באמצע הרחוב, עיוור לכל איש שהיה יכול לעבור, לכל
מילה שהייתה עלולה להיאמר.
הוא עמד בשקט ולא זז. רק נשימתו המתערפלת באוויר הקר מרמזת על
היותו בן החיים.
מרים את ראשו למעלה, הוא הפנה שאלה אילמת לשמיים.
מה? או, למה?, או איך? אילו מישהו היה עובר שם, אילו
מילה הייתה עולה על דל שפתיו, אולי היה מתייעץ עם עוד אדם
שאולי היה עובר בקרבת מקום, אולי היה יכול לספר.
מרכין ראשו, בוהה באבן הרחוב האפורה-שחורה, הכהה מן הגשם,
הוא הזיל דמעה בודדה.
"על מה?" או, "על מי?" היה יכול לשאול ילד את אימו אילו היו
עוברים ברחוב החשוך באותה העת. אילו היה זוג חברים עוברים שם
בדרכם לפאב האהוב עליהם למשקה שלאחר יום עבודה ארוך, אולי היו
יכולים להעניק לילד תשובה לשאלות האלו שאולי היה מעלה.
מוציא מכיסו פיסת נייר, הוא הביט בה בדממה כשידו רועדת מעט.
אילו הייתה חוצה את הרחוב נערה בדרכה לביתה לארוחת הערב שאימה
הכינה, אולי הייתה רוכנת אל הנער שהיה מתלווה אליה ואוחז בידה,
אולי הייתה לוחשת לו סוד נעורים מתוק, אולי הייתה שואלת אותו
מדוע.
מחזיר את הנייר לכיסו, שואף לריאותיו את אוויר הערב הקריר,
הוא שיחרר אנחה מלווה באד לבן ומתערפל.
אישה שהייתה יכולה להתהלך באזור באותה השעה אולי הייתה פונה
לילדה שהייתה יכולה לטייל עם אביה ועם בובתה הלבושה בשמלה, אשר
קלעה לה שתי צמות זהובות באותו הבוקר. אולי הילדה הייתה מפנה
מבט שואל לאביה, מקשיבה לדברי בובתה ועונה לאותה אישה שאולי
עברה שם.
הוא עמד באמצע הרחוב, עיוור לכל איש שהיה יכול לעבור, לכל
מילה שהייתה עלולה להיאמר. הוא עמד בשקט ולא זז.
אילו עבר שם אותו אדם, אילו היה מתייעץ עם אותו האיש שאולי היה
עובר בקרבת מקום. אילו היו הילד ואימו עוברים באותו רחוב, אילו
היה הילד שואל את אימו, אילו היו אותם חברים עוברים שם בדרכם
לפאב, אילו היו מעניקים לילד תשובה. אילו היו הנערה והנער
חוצים את הרחוב באותו הזמן, אילו היה הנער מספר לנערה מדוע.
אילו הייתה האישה פוסעת באותו רחוב, אילו היו האב ובתו הקטנה
עם בובתה יוצאים לטייל באותו ערב, אילו הייתה הילדה מקשיבה
לדברי בובתה, אילו הייתה עונה לאותה אישה.
אילו היה אותו רחוב חשוך ללא פנסים, שאבניו כהות וחלקלקות מן
הגשם, מלא בכל האנשים שהיו עשויים לעבור בו באותה העת, אילו
היו האנשים שואלים, אולי הוא היה מרים את ראשו ומביט בכל
אותם האנשים, אולי היה פותח את פיו ומספר ועונה ואומר.
אילו היה הרחוב מלא באנשים אלו, הם היו יכולים לספר מיהו.
 "הוא- אותו הילד הקטן עם עיניו הגדולות הפעורות לרווחה."
חלקם היו אומרים.
 "הוא- אותו הנער הרזה שעיניו שואלות." היו טוענים אחרים.
 "הוא-  אותו הגבר בעל הכתפיים הרחבות והמבט העגמומי." היו
טוענים כנגדם.
 "הוא-  אותו הזקן השפוף שעיניו אבודות." היו מספרים
אחרים.
אך הפנסים ברחוב כולם כבויים, ואבניו רטובות וחלקלקות. איש
אינו מהלך ברחוב נטוש זה.
רק הוא עומד במרכזו, עומד ולא זז. רק נשימתו המתערפלת באוויר
הקר מרמזת על היותו בן החיים.
יש שיגידו כי הוא נושא עימו את האמת הפשוטה, הברורה והמוחלטת
של אותו ילד פעור עיניים.
יש שיאמרו כי הוא מביא את שאלות החיים שאותו נער שאל.
יש שיטענו כי אותו הגבר טומן בחובו את עובדות החיים הקשות שעל
אדם לחוות על בשרו.
יש שיספרו באנחה כי הוא נושא על גבו את משא החיים במלואם של
אותן עיניים זקנות ואבודות.
אך הוא בשלו, עומד בשקט ואינו זז. הוא המציאות שכל אותם
האנשים מעדיפים להתעלם ממנה, חיים את חייהם כפי שהם היו רוצים
שיהיו ולא כפי שהם באמת.
באותו רחוב חשוך ונטוש, הוא עומד. מביט אל השמיים, מזיל
דמעה, מסתכל בתמונה, או בשיר ילדות שאיש אינו זוכר.
אין לו שם, איש מעולם לא רצה אותו מספיק כדי לקרוא לו בשם.
הוא עומד לבדו, ללא מילים, ללא חברה, ללא מסיכה, ללא שקרים,
ללא כותרת.