העיר מתרוקנת בלילות. הבניינים הגבוהים מאפירים אל תוך שמיים
נטולי כוכבים, צמרותיהם נעלמות בערפל המכביד. האורות מבהיקים
אל מול החושך באש, מכוניות ותמרות עשן. רק חתולי הרחוב
והשתיינים משוטטים ברחובות העיר באין מפריע. הם מלווים אותי
במבטים חקרניים, מאיימים, בשובי עת ערב לחדרי הצנוע בבניין
דירות ישן בדרום העיר. שאגות ממקלט טלוויזיה סמוך מהוות רקע
מוזיקלי קבוע לארוחתי הדלה מדי ערב. סירנת אמבולנס בשעטתו
מקפיצתני ממיטתי לילה אחר לילה. מחלון ביתי אני צופה בשבטי
אנטנות ודודי שמש הרועים על גגות הבתים ומשוועים לישועה שתבוא
מן הים לקחת אותם אל ארץ אחרת, רחוקה ואקזוטית. כפעם בפעם,
מופיע על סף דלתי שכן או עובר אורח אקראי, המבקש לחלוק עמי את
מיטתי הצרה. הקולות הרוחשים מן המיטה ממלאים את החדר כולו
ומצליחים, ולו לרגע קט, להשתיק את הקולות בתוך ראשי ולעצור את
תנועת המכוניות הרצות בכביש המהיר של האבנים הצהובות, היישר אל
הקוסם מארץ לעולם לא. בליל המחרת, חוזרים החתולים לשלוט
ברחובות והכאוס - למשול בחיי.