גרתי בכניסה ב', קומה ראשונה. מולי גר הילד הכי מתוק שהיה
בסביבה. אורן. תלתלים חומים ועיניים צוחקות. אהבתי אותו. אחרי
הלימודים היינו נפגשים. הוא היה בכיתה ב' ואני ב-א'. אמא שלי
לא הייתה בבית וגם שלו לא. אחיו הקטן תמיד ראה טלוויזיה.
ואנחנו היינו ביחד. אהבה ראשונה. אחר כך הוא עזב לעיר אחרת
ואני נשארתי לבד.

בכניסה א' של הבניין, קומה רביעית, גרה יפעת. היא הייתה גדולה
ממני במעט ומאד מקובלת. אני לא. סבתא שלה תמיד עמדה במטבח עם
ידיים רועדות ומילאה סירים ענקיים מאמייל בהמון ממולאים. קוסא
מחשי, ככה היא קראה להם. ואני עמדתי במטבח הגדול שלהם והרחתי.

המורה שלי, דפנה, אמרה שאני שתקנית מדי. תמיד בהבעה קיבלתי טוב
מאד, אבל בשיעורים לא דיברתי. ויפעת דווקא כן דיברה. היה לה אף
מעוקל מעט והיא רצתה, כבר מיסודי, לעשות ניתוח. אבל היא לא
הייתה ביישנית, להפך. הייתה מלכת הכיתה. ואני, בגלל שהייתי
שכנה וגם בגלל שאמא שלי דיברה עם אמא שלה, הפכנו להיות חברות.
לא ממש חברות, קצת.

אני זוכרת איך ישבנו בכניסה למטה, על המרצפות האדומות
המשובצות, ודיברנו. כלומר, הם דיברו ואני הקשבתי. גיל הציע לה
חברות, גם קובי, גם דודי. רק לי אף אחד לא הציע. הרגשתי לא
שייכת בכלל אבל לא היה לי לאן ללכת, אז נשארתי.

אחר כך עלינו לבית של יפעת. היה לה גג, כזה גדול, שעליו דוד
שמש. זרקנו משם פצצות מים לפעמים על מי שעבר למטה, אבל זה היה
רחוב שקט אז בעיקר זרקנו אחד על השני. יפעת נתנה לי את המחברת
שלה ואני פתרתי את כל שיעורי הבית שלה, כרגיל. אחר כך סבתא שלה
נתנה לי לאכול כמה ממולאים אבל הדמעות עמדו לי בגרון ולא
אכלתי. בלילה, במיטה, בכיתי על עצמי.

היום יפעת עם אף סולד, כמו שהיא רצתה. סבתא שלה כבר נפטרה
מזמן.
אבל אני עדיין בוכה בלילות, לפעמים.