אני לא יודעת למה אני כותבת דווקא לך, את מישהי שאני לא אוהבת
במיוחד, אני מניחה שאת יודעת למה.
אבל בכל זאת, יש לי כמה דברים להגיד לך ומכיוון שברור לי שאני
לעולם לא אוכל להגיד לך באמת את הדברים האלה אני כותבת.

כמה שזה מוזר, את שינית לי את החיים אפשר להגיד בעצם שהרסת לי
אותם, לפחות ככה חשבתי והרגשתי אז. עכשיו אני מסתכלת על
האירועים האלו בצורה שונה, אולי מה שקרה היה צריך לקרות. אחרת
לא הייתי מי שאני עכשיו, אולי הייתי מישהי יותר טובה, אולי
יותר שמחה אבל הייתי מישהי אחרת.
קשה לי לחשוב שאולי "בזכותך" הכרתי את כל החברים שלי כיום, את
כל מי שבאמת אוהב אותי ולא רוצה להזיק לי, קשה לי עוד יותר
לחשוב שחלקם מעריך אותך מאד, אני לא חושבת שהם מבינים כמה רוע
את יכולה לעשות, כמה סבל את יכולה לגרום לבנאדם.

את הרסת אותי, אני הייתי בנאדם מת, כל יום הייתי בוכה בגללך
ועכשיו כל פעם שאני נזכרת בסיפור הזה אני יכולה לפרוץ שוב
בבכי, זה הדבר שהכי שינה אותי אני לא חושבת שאת מסוגלת להבין
כמה, אולי גם אני אבל אני יודעת שכשאני חושבת על התפנית הכי
גדולה בחיים שלי אני חושבת על התקופה ההיא.

אני מנסה עכשיו להבין אם כל השינוי הזה שעברתי היה לטובה או
לרעה, אני מקווה שלטובה, שלמדתי לקח, שלמדתי לא לעשות את אותן
הטעויות שוב. אבל מצד שני, זה שינוי לרעה, אני לא יכולה כבר
לסמוך על אנשים מהפחד ששוב יגיע מישהו כמוך ויהרוס לי מחדש את
כל מה שיש לי ואם זה יקרה, מה אני אעשה? אני אברח שוב?

רק רציתי להגיד לך שאם חשבת שניצחת והצלחת להפיל אותי אז טעית,
ובגדול כי אולי ברחתי אבל לא ויתרתי, בניתי את עצמי מההתחלה,
אולי פחות חזקה אבל הרבה יותר חכמה ואם לרגע חשבת שברחתי,
שכחתי ועכשיו הכל בסדר איתי, שוב טעית כי אני זוכרת, זוכרת
הכל.