אתה רוצה לנשום חופשי, לנשום בשקט, אבל קשה לך.
אתה מריץ מחשבות מלילה קודם ורק המחשבה עליהם גורמת לחום גופך
לעלות ופתאום להרגיש זיעה נוטפת על המצח. זה לא קרה, אתה משנן
לעצמך בראש, הכל בסדר אפשר להרגע, אתה עושה ניסיון פתטי נוסף
להדחיק בכוח את מה שנראה כסיוט הכי גדול של חייך, או שאולי אתה
סתם פרנואיד ופסימי, אולי... ואולי לא.
ככה זה כשאתה חי במציאות מטורפת שאינך יודע אם תזכה לראות מחר
את הזריחה או השקיעה, תלוי מתי תסיים את הפעילות שהתחלת.
הימים לא ימים והשעות לא הגיוניות בעליל. אתה רק מחכה שמשהו
ישתנה, אולי שיהיה משהו הגיוני בכל המלחמה המטופשת הזאת. וכולך
נסער, ולא מבין בכלל מה רוצים ממך,אתה בסך הכל מנסה להגן עליהם
ולשמור על עצמך, אתה לא מתכנן את כל מה שקורה שם, אתה רק דואג
לאנשים שלך ואתה כבר לא יכול להסתיר את מה שאתה מרגיש, אז אתה
נעלם, עושה עצמך ישן, כי אתה לא יכול להסתכל לי בעיניים ולהגיד
שהכל בסדר, כי כלום לא בסדר ואם פעם הייתי אדישה וטיפשית נראה
לי שעכשיו המצב קצת שונה. אתה לא אתה... למה אתה מתאמץ להוכיח
לי ההפך? אני מסוגלת לקרוא אותך גם אם אינך מרגיש.
ועכשיו קמת, ואתה מנגן בחליל שלך, והעיניים שלי מלאות דמעות.
תמיד ידעת לברוח מכל מצב, כאילו אתה בכלל לא שם, כאילו הכל
עובר לידך, מאיפה הכוח הזה שלך? איך בכלל אתה מסוגל לחזור לשם?
איך מפרידים בין כל זה, איך מצליחים בכלל... רק אתמול חשבתי
שאני לא יכולה יותר, העייפות וחוסר האונים גברו עליי, נרדמתי
בסוף, אבל אני לא מסוגלת יותר, הבריחות שלך רק מחמירות את המצב
ולי כבר יש מועקה בגרון ואני רק רוצה לחבק אותך ולהחזיק חזק
חזק, לא לתת לך ללכת אני רוצה רק להיות לידך, לשתוק איתך, בזמן
שתוציא את כל מה שאתה חושב, את כל מה שאתה מרגיש. המועקה הזאת
בגרון משגעת אותי, אני לא יכולה עם זה יותר, אתמול הרגשתי שאני
מתפרקת, ארבע שנים הייתי אטומה מדי, ברחתי בדיוק כמו שאתה עושה
עכשיו, התעלמתי, הדחקתי, הכחשתי... לא נכנסתי לזה יותר מדי, לא
רציתי להאמין ועכשיו, כבר אין לאן לברוח, פעם אחת החלטתי
לחקור, וזהו, אני בפנים.
אתה לא יודע כמה זה שובר אותי מבפנים, אתה לא יודע כמה אני
אוהבת אותך ומעריכה אותך, אולי לא שמת לב אבל אתה המודל לחיקוי
שלי ואני כל כך מפחדת להראות לך את המכתב הזה או בכלל כל דבר
שכתבתי עליך ואליך, אני מפחדת שזה יעשה לך משו, אני מפחדת
שבגללי יקרה משהו יותר חמור, אני מפחדת שסוף סוף תבין באמת
באיזו סכנה אתה נמצא ורוב הסיכוים שלא תקרא אף פעם את המכתב
הזה,
אולי בעצם, אחרי שהכל ייגמר, אחרי שתלך משם כבר, אחרי שיהיה
שקט. ורק אתמול הבנתי שמפחדים אי אפשר לברוח, צריך לחזור
ולהתמודד, אבל אני לא רוצה אותך אמיץ, אני רוצה אותך חי... אני
לא רוצה שתחזור לשם, לשכם.

26.5.2004
בגלל אתמול בלילה, שהבנתי באמת איפה אחי היה ולמה אבא היה
צריך להביא אותו לארוחת חג מ"רכבת צפון" זה כבר מעל לכוחותיי