קר לי, אני יושב בחדר ומביט אל החלון, מחכה שהוא יגיע
להמשיך ולהגיד לי את גורלי...

קולות של מכוניות ברקע מפריעים לי לדעת מתי הוא בא...
אני לאט לאט עוצם את עיניי ונרדם ופתאום מתעורר מרעש מגפי העור
שלו
שמתחככות בעדן החלון שלי...

הוא נראה כמו תמיד, הוא לא מתבגר כמוני, יותר ממה שהוא, הוא
לובש
את מעיל העור הארוך שלו, שתמיד קצת לח בכתפיים כאילו ירד גשם
הוא לובש מכנסיים כהים וסוודר כהה
יש לו זקן בצבע אפור לבן, גם תמיד רטוב
והוא מדיף ריח של וויסקי זול

הוא מוריד את כובע המגבעת השחור שלו וקופץ לעברי, מדליק מקטרת
ומסתכל עליי
ואז הוא מתחיל,לקבוע לי את המשך גורלי
ממשיך להגיד לי שהוא נראה כך רק בגלל הילדות שלי...
שאם היתה יותר שמחה אז היה נראה יותר טוב ויותר צעיר
אבל למי אכפת, אני לא אשם במה שהיה
הוא מסיים למלמל את השטויות שלו,
שכבר מזמן הפסקתי להתייחס אליהן,
מכבה את המקטרת ויוצא מהחלון

ואני? אני ממשיך לשבת לי על הרצפה, בקור
וכבר לא אכפת, או שסתם אין כח יותר, כח לנסות ולהיות שלם...
מתי הוא יחזור אני לא יודע...