אומרים שהחיים הם מתנה מה'. אבל מתנות אסור לקחת חזרה, אז למה
לו מותר לקחת את החיים שלנו?

אני יושבת וחושבת. למה? למה דווקא אני? כל-כך הרבה אנשים ואני
צריכה לסבול. אז אני שואלת אותך, כן אותך, למה? עשיתי משהו רע?
כי אם כן, אני מצטערת.
לפעמים אני חושבת אם יש שם בכלל מישהו למעלה. אולי כל בקשותיי
הן סתם. אני בטוחה שאם היה שם מישהו הוא לא היה נותן לי לסבול
ככה. אין שם אף אחד. כי אם היה, החיים היו טובים יותר. אני
לפעמים חושבת שכולם סתם סובלים. מתפללים שעות, שומרים שבת,
מקיימים את כל המצוות, ואני מעריכה את זה, באמת שאני מעריכה,
אבל אני חושבת שזה סתם. לא יכול להיות שאחרי שאנשים עושים
למענו כל-כך הרבה הוא מתייחס אליהם כמו ל... כן, אני אגיד את
המילה, כמו לזבל! כי אם הוא באמת נמצא שם למעלה, הוא חושב
שאנחנו אנשים קטנים ומסכנים. לא באמת אכפת לו מאיתנו. הוא יושב
לו שם למעלה וצוחק על כולנו. נותן לאנשים שלא עשו כלום לסבול,
וסתם! כי מתחשק! מלמעלה הכל נראה כמו סרט טוב. לפעמים צריך
להוסיף קצת אקשן, לא?
לדעתי אין לו זכות לשפוט אותנו. הוא לא יכול להחליט מי יסיים
את חייו ומי לא. אנשים עושים טעויות לפעמים, ואסור לו לקחת
מאיתנו את הדבר הכי חשוב לנו- אותנו.

לדעתי, הוא לא קיים ואנחנו סתם מאמינים במשהו שלא נמצא בכלל,
וגם אם הוא קיים, אני חושבת שהוא סתם מניאק.