זה הכל הגיע כהבזק של תמימות...
ישבתי על המחשב עם אחי הקטן.
הוא ישב עליי, ובמין נימה של צחוק שרטתי לו את הגב.
הוא צחק צחוק מאושר ושאל אותי:
מה זה היה? ולא שם לב לכאב.

זה כאילו הביא לי אגרוף...
ילדים לא יודעים.
אנחנו לא רק עושים ילדים.
אנחנו מכינים אותם לחיים.
אנחנו כל כך אחראים להם.

אנחנו הופכים אותם מפלצות מכורות
לכיף זוהר, לסקס עיוור
ולתחרות חסרת משמעות של פוזה בחיים האלה.

אנחנו מחנכים אותם שמוות זה טבעי
ושיש טובים ורעים
שבסוף הם ימותו גם תחת התואר שמדינתם
תתן בהם.
הם היו טובים אכן.

אותו הילד שביקש סוכריה לפני 17 שנה
מת תחת חרא במחשבה של פוליטקאים.

הילד, במה אברך אותך? בלא לנסות להתבגר לעולם.
אם לא, בלהוולד בעולם שלא נגעה בו רגל אדם.
אף פעם.

אני מלאה בהתפלספות,
אני מתנהגת-כאילו-שסקס באמת משחק תפקיד.
אני יודעת שהוא כל כך לא.
 
הדבר האחרון שגרם לי לשנוא מבוגרים
הגיע לאוזני אתמול.

בבקשה אנשים, תבטלו את המיניות שלכם
אם זה מה שגורם לך, נהג מונית, לומר לילדה
להתקרב יותר לחלון.
ולשאול אם היא יודעת מה זה,
כשאתה עושה ביד.