תמיד הם היו כאלה, אני חושבת. קופצניים, חסרי מנוחה, כמעט בכל
מצב - עסוקים.
השילוב של שניהם ביחד נראה לי מצוין, השלמה טוטלית אחד לשני.
רק כעבור שנים רבות, כשהתבגרתי די והותר, גיליתי, שהזוג אליסון
לא היו אותו זיווג משמיים.
יום אחד, כשדני אליסון חלה בשפעת נוראית ואמא, שהייתה חולה
בעצמה, שלחה אותי לבקרם ולדרוש בשלומו, ראיתי את אופיים
האמיתי, זה שתמיד התחבא מתחת לצחוקים, לפעילויות ונושאי השיחה
המשותפים.

דרלה הייתה לקראת יציאה לעבודה כשדפקתי על הדלת. ובראותה אותי
צעקה לבעלה שיפתח אותה. לא יכולתי לדמיין לעצמי שהאיש המסכן
יקום ממיטתו ויפתח את הדלת לאורח, אז פתחתי אותה בעצמי. דבר
שלא היה כל כך מקובל, ובכל זאת מאוד נדרש.
"בוקר טוב, דרלה"
"בוקר טוב, יקירה, מדוע פתחת הדלת? דני מיד היה בא...טוב,
עניין פעוט שלעצמו. בואי עמי, אפגיש אתכם".
"דני, בתה של מריאן הגיעה, ואני בדיוק הולכת. להתראות" היא
נשקה לו על מצחו, נשיקה מאולצת ומלאכותית להפליא, אספה את
מעילה מן הקולב, ליטפה את פניי ויצאה.
"את נראית מצוין, ילדה"
חייכתי. "ואיך אתה מרגיש?"
"היו ימים טובים יותר, אך גם גרועים יותר. אני בסדר, יקירה,
מסרי זאת לאימך"
"הבאתי עימי מרק חם, הוא על השיש, איני חושבת שמיס אליסון שמה
לב לכך... להביא לך?"
"מיס אליסון... האישה הזו. חמדתי בה תמיד. האין היא חלומו של
כל גבר?"
"בהחלט, בהחלט"
"וחלומי כעת הוא להיפטר ממנה לצמיתות. בקשר למרק, אני שבע
כרגע"
"איני מבינה, הרי שניכם..."
"נפלאים ביחד?! כן, כן...כבר שמעתי אמירה זו, אך המציאות רחוקה
מאוד מהאגדה. כעת, יקירה, לכי, אינני רוצה לעכב אותך יותר.
תודה רבה שבאת ומסרי החלמה מהירה לאימך"
"אני אמסור. הרגש טוב".

כל אותו אחר הצהריים נזכרתי בשיחה האחרונה שלי עם מר אליסון.
אף פעם לא ראיתי אותו שקוע בצרות כל כך. ומיס אליסון, כבר לא
נראתה מרוצה מהחיים. נהייתי עצובה גם אני. כשמושא ההערצה שלך
נעלם, גם חלק בך נפגם, כך הבנתי. לא רציתי לספר לאמא הכל, אני
מכירה את התגובות שלה, ומאחר שמאוד אהבה את הזוג לא רציתי
להרוס לה את הפנטזיה.
בינתיים, הייתי צריכה להמשיך גם בחיי הפרטיים, שנראו לי באותו
יום שוליים לגמרי.
כשחזרתי הביתה היו שני חתוליי, לטיניה וגלימור, רדומים למדי,
שרועים על מיטתי.
הכנתי לי קפה והתיישבתי לקרוא איזה ספר שחברה המליצה עליו. עד
שנכנסתי והתעמקתי בו הפתיעה אותי לטיניה כשבקשה שאלטף אותה.
מיד לאחר שהושבתי אותה, הצטרף אלינו גלימור ודרש גם הוא תשומת
לב.
לקטנטנים האלה אפשר לספר הכל, והם גם יקשיבו ברצון רב אם רק
תלטפי אותם בגרון. כך היו עוברים אחרי-צהריים רבים, מלאי שיחות
נפש עמוקות, על אישה אחת ושני חתולים מפונקים.
קצת יותר מאוחר יצאתי עם ריטה,חברתי הטבה זה מעלה מעשר שנים,
לטיול קצר. היא ניסתה לעודד אותי. למרות שאני טיפוס יותר שמרן
ושקט, ריטה תמיד הייתה מוצאת את הנערה בת ה-23 שבי, עם הצורך
החזק הזה להשתגע ולעשות שטויות מפעם לפעם. היא הזכירה לי שלפני
שלוש שנים בערך, כשנפרדנו, אני וריק (החבר המסור והמושלם שהיה
לי ונעלם) היא לקחה אותי לדיסקוטק שלקחו לנו 5 שעות להגיע
אליו, רק כי היא שמעה ממישהו שיש שם בחור חתיך שאני חייבת
להכיר. לא סרבתי להצעה. ואותו חתיך עדיין מבלה איתי יומיום,
בתור חבר, כמובן. אמרה שגם אז, כשהכל נראה שחור, הצלחתי לפרוח
מחדש והפעם זה אפילו פחות חמור מאז, כך שאין מה לדאוג. למען
האמת, זה לא ממש עזר.

ידעתי שכשאני אספר לו על מה שקרה היום, אני אתעודד. הוא מכיר
אותי טוב, יותר מדי טוב.
בכל פעם שאנחנו רבים, מעין ריבים קטנים כאלה שבסופם אני מחכה
שהוא יתחנף קצת, אני מפצירה בו שאני עוזבת לתמיד, עד שידע
להעריך אותי. הוא, כמובן, לא נלחץ מי יודע מה, הוא יודע איפה
הדברים עומדים ותמיד אומר לי "אם לקחו לך 53 שעות רק לנסוע
אליי...תראי כמה זמן יקח לך לעזוב אותי". ואז הייתי נשברת, וכן
גם הריב.
כשהוא חזר מהעבודה סיפרתי לו על הזוג. כמה שרציתי להיות כמוהם
- זה מה שאיחלתי לעצמי תמיד. והנה, עכשיו, מי ישמש לי דוגמא?
אומנם על פי הסיפורים, הוריי לא היו כל-כך נוראים כזוג, אבל
זאת אינני יכולה לאמת, שכן אבי נפטר כשהייתי בת 5.
הוא חיבק אותי חזק ואמר לי שאנחנו ניצור לעצמנו את הכינוי
"הזוג המושלם", אם טרם יצרנו.
פתאום הטלפון צילצל, הייתה זו דרלה. היא בקשה שאגיע אליהם
הביתה בדחיפות.

כשהגעתי, שרתה בבית אווירה מוזרה, הרגשתי את הריקנות עוטפת
אותי. ריח של סוף הדהד באוויר.
דרלה ישבה בכורסא גדולה בסלון וקראה משהו בדף. סביבה הייתה
ערמת דפים, עט, ספר טלפונים ועוד אלבום, כנראה של תמונות.
"דרלה?"
"או...הגעת!" קמה מכיסאה והורידה מעליה את המשקפיים "בואי
איתי".
עלינו שתינו במדרגות, לעבר חדרו המוכר של דני. "היי בשקט, רק
אבדוק שאינו ישן. תביני, מצבו החמיר והרופאים אמרו שנותר לו
פחות משבוע. במשפט הראשון שאמר הוא ביקש לראות אותך."
"אני מבינה... אני אחכה כאן עד שתקראי לי".
הוא היה ער, שכב במיטתו. נראה כה מקובע ולעומת זאת גם רגוע,
נינוח, מוכן לקראת כל דבר.
"אני מתנצל שנאלצת לבקר בביתנו פעמיים היום. מסרת לאימך את
שאמרתי?"
"לא, דני, לא הספקתי".
"רציתי לספר לך קצת על ההורים שלך. על האבא שאת לא זוכרת. אני
חושב שאני היחיד בעל האומץ לספר לך את זה. בואי, שבי, זה יקח
קצת זמן". דומני שדרלה יצאה את החדר בשלב זה של השיחה. בדיעבד
הבנתי למה.
לא ידעתי מה להרגיש באותם רגעים. האם אני רוצה לדעת את האמת?
האם רציתי לדעת על החיים האמיתיים של דני ודרלה?
"אני ואבא שלך... אנחנו... כלומר, היינו, אחים. סבא אהב את
אביך יותר, משום שהיה כה מוצלח בכל דבר שעסק בו. כאילו ידיו
הופכות כל הכל לזהב. הוא היה מושא הערצתי ומאידך, שנאתי אותו
על היותו כה מושלם.
לכן סוג הקשר שלנו השתנה. כאחים לא יכולנו לתפקד, אז נהיינו
חברים. אני שיניתי את השם, משום שאבי תמיד נתן לי את ההרגשה
שאני לא ראוי לו. עם השנים התחברנו יותר ויותר, אני ואביך, אבל
סוג הקשר שלנו היה שונה, כבר לא אחים בנפש. אולי הקנאה שלי
עשתה את זה, אולי הוא הבין שכך יהיה לי יותר נוח.
אני תמיד רציתי למצוא חן בעיניי אבי ולא יכולתי. אחי הנאמן
החליט לעשות תרגיל לאבא. משום שלו לא הייתה אישה כי הוא היה
עסוק בבניית קריירתו, הוא שיבח את שמי בפני אבי על כך שאני
נשוי, ובאושר. כמובן שידעתי שהנישואים לדרלה הם לא בדיוק אושר,
אבל בכדי לזכות  באהבה ובחיבה מצד אבי, הסכמתי שנעמיד פנים
כלפי חוץ שהכל בסדר.
ואכן, כך היה. עקב כך, החליט אבי להוריש לי סכום נכבד מכספו.
דרלה הייתה בסדר גמור בכל בעסקה הזו, אך כמובן שגם היא רצתה את
הכסף. אני חושב שיותר מאוחר הסתדרנו כבר די טוב גם בלי להעמיד
פנים, או שגם היחסים האינטימיים שלנו היו משחק.
בכל מקרה, אני חליתי וגם דרלה. חיי יגיעו לקיצם בעוד מספר ימים
ושל דרלה בעוד שלוש שנים לכל היותר. היא החליטה שתחייה את
הרגע, מבלי לשחק, מבלי להגיע לאיזו שהיא מטרה. היא רק רוצה
להינות. כמובן שהיא לא סיפרה לי על כך. אבל יש לי עיניים,
אוזניים וגם שכל. אני לא מטומטם. אני יודע שיש לה מישהו אחר
ואליו היא הולכת בכל יום בשעה 8 בבוקר, לא לעבודה.
אני תמיד הרגשתי את קנאתך בי ובדרלה. את כמיהתך להיות כמונו.
אני מצטער שנהרסה לך הפנטזיה"
"זה... זה בסדר. אין על מה להתנצל. אני פשוט קצת המומה ממה
שסיפרת לי כרגע. תודה. תודה שלא חסכת זאת ממני"
"כעת, יקירה, אני מבין שהשהייה פה לא מטיבה עמך. לכי הביתה
וכמובן - מסרי לאימך את אהבתי".

כשחזרתי הביתה רק רציתי לישון. לא לחשוב על זה בכלל.
אבל החתיך ביקש שאספר ואני לא מסוגלת לעמוד בפניו.
הוא חיבק אותי.
"אנחנו ניצור לעצמנו את הכינוי 'הזוג המושלם', כבר הבטחתי לך
את זה. אבל אנחנו נהייה באמת כאלה, בלי משחקים. מוסכם?"
"מוסכם!"
"רק תבטיחי לי שלא תפסיקי לאהוב אותי עד שאפסיק לאהוב אותך".
צחקנו, כמו תמיד. יודע להוציא אותי ממצבי רוח. כמו קרן אור
ראשונה אחרי המבול.