הכל התחיל בחנות ספרים מעופשת וקטנה, מהסוג שקל למצוא בסרטים
וקשה במציאות. החנות נקראה "רום הבינה" - למרות שחוץ מספרים
היו שם עוד הרבה עתיקות למיניהן. שם קנה אלי את מנורת השמן
שלו. מנורת השמן (שהייתה אחת מהעתיקות הנ"ל) הייתה עשויה נחושת
ומכוסה באבק וגם קצת חלודה, והייתה אמורה לשמש לקישוט בחדרו של
אלי. אלי הסיר מעליה את האבק והחלודה וניקה אותה. ומשבא להבריק
אותה בעזרת מטלית - השמיעה המנורה כמה קרקושים בלתי מובנים
ופלטה ענן של עשן סגול, שקיבל צורה ערטילאית של גבר חסון בעל
פנים אוריינטליים ואוזניים מחודדות. ג'יני. אלי, כמובן, היה
המום.
"היי" ניסה הג'יני לשבור את הקרח.
"היי" ענה אלי, עדיין המום.
"בלעת את הלשון?" התעניין הג'יני.
"לא, סתם... מי אתה?"
"פחזתאב בן רבפתאי איש קיינת. אתה יכול לקרוא לי פחז."
"לא... התכוונתי..."
"התכוונת מה אני. אני ג'יני. מה הבעיה אתך? לא קורא אגדות?"
"זאת אומרת ש..."
"שיש לך שלוש משאלות. קדימה, בקש כל מה שתרצה."
"אין שום מגבלות? שום הגבלות? שום תנאים?"
הג'יני נאנח מעומק ליבו. "אל תאמין תמיד לשטויות של דיסני,
ילד. ג'ינים יכולים להגשים הכל."
עכשיו היה תורו של אלי להיאנח. היו לו הרבה חלומות ורודים, אבל
זה באמת היה מוגזם.
"תגיד, אדון ג'יני..."
"פחז"
"תגיד, פחז, אתה יכול לייעץ לי קצת בנושא?"
פחז נאנח שוב. "בעקרון, אני לא חייב לעשות שום דבר שאתה מבקש
שהוא לא משאלה רשמית. משאלה רשמית מתחילה במלים: 'ג'יני,
כאדונך אני מצווה עליך...' ונגמרת במלים '...וזוהי משאלתי
הראשונה' (או השניה, או השלישית, בהתאם) אבל אני אישית מוכן
לעזור לך ולייעץ לך כמה שתרצה, פשוט כי זה משרת גם את האינטרס
שלי."
"הה!?"
"אתה מבין, אני כלוא במנורה המחורבנת הזאת. זה עונש. ואני לא
יוצא מכאן עד שאצליח בעזרת המשאלות שלי להפוך בן-אדם אחד
למאושר לגמרי."
"על מה נענשת?" שאל אלי, מתוך יצר רכלנות בריא.
פחז השפיל את עיניו בצער. "כשעוד הייתי שד בקיינת הבטחתי משהו
לבן-אדם ולא עמדתי בהתחייבות שלי. על זה נענשתי."
"מי העניש אותך? אלוהים?"
"אלוהים? איפה אתה חי?! אלוהים לא מעז לגעת בנו. דיס בכבודו
ובעצמו העניש אותי."
"מי?!?"
"דיס. הדמון בעל שלושת הראשים. הפליט."
"מי?!?!?"
"לא מתמצא בספרות תיאולוגית, הה? לוציפר, השטן."
"השטן העניש אותך כי לא קיימת הבטחה? זה נשמע לי קצת משונה."
"אבל זה הדבר הכי הגיוני שיכול להיות! אם שד שלו מפר את חלקו
בחוזה, כל האמינות של דיס - כלומר לוציפר - נפגעת. אלוהים רק
מרוויח מכל העניין. פרסום חיובי לו, פרסום שלילי לשטן." פחז לא
נראה מרוצה מדי מכל הדיון. "בכל מקרה, החטאים שלי כלפי המורד
במקום אינם נושא הדיון כאן. פשוט תגיד לי מה רצית לבקש ואני
אגיד לך אם זה רעיון טוב או לא."
זה כבר מצא יותר חן בעיני אלי. "טוב, בתור התחלה חשבתי לבקש
כסף. הרבה. להסתדר בחיים."
פחז נענע בראשו בעצבות. "מניסיוני הרב, זאת אחת המשאלות
הגרועות ביותר."
"ניסיונך הרב?! כלומר שאני לא הראשון?!" נזעק לפתע אלי, שמשהו
נשמע לו משונה.
"ממש לא. כלומר, אתה המאתיים ומשהו. מאתים חמישים ומשהו, ליתר
דיוק."
"מאתים חמשים ומשהו אנשים ועוד לא הצלחת לגרום לאף אחד מהם
להיות מאושר לגמרי?" התפלא אלי.
"מה לעשות שהאנשים דפוקים לגמרי? קח למשל את המשאלה שלך. מה
בדיוק רצית לבקש? עשרה מיליארד דולר בשטרות קטנים
בלתי-מסומנים?"
"משהו כזה" הודה אלי.
"שמונה מכל עשרה אנשים שביקשו את הבקשה הזאת גמרו בכלא. האשימו
אותם במגוון רחב של האשמות - החל בשוד בנקים וכלה בהונאות -
מס; מה לעשות, רשויות המס לא מאמינות בנסים. כזאת כמות של עושר
שתיפול עליך בהכרח תוציא לכולם את העיניים ותמיד יהיה איזה
קנאי צר - עין שיתנדב להיות לשון - הרע."
"אני יכול לבקש את זה בצורה יותר חכמה. לזכות בלוטו למשל, או
למצוא עורק זהב בחצר האחורית שלי."
"אז יהיה לך הרבה כסף פתאום. זה מה שיעשה אותך מאושר לגמרי?"
"הממם... לא מיד, כמובן, אבל אני אוכל..."
"לקנות המון דברים ולהיות בן - אדם נורא חשוב ועשיר. אבל זה לא
מה שיעשה אותך מאושר. להפך. אחרי שתגמור ליהנות מהבום הראשוני
אתה תבלה את שארית חייך בניסיון להוכיח לעצמך שאתה שווה משהו
באמת למרות שכל מה שיש לך הוא תוצר של מזל טהור ואין לו שום
קשר אמיתי אליך. סביר להניח שתנסה "להיכנס לעסקים" כדי להוכיח
שאתה יכול להרוויח כסף אמיתי - ותכנס להפסדים עצומים כי אין לך
שום מושג ירוק איך עושים כסף באמת. או שתהפוך להיות הרפתקן
עשיר ותבלה חודשים באיזה ג'ונגל נידח בניסיון להוכיח לעולם
שאתה גבר, בעוד אתה
תוהה למה היית צריך את החרא הזה. ויש גם מקרים יותר קיצוניים.
אבל אתה צריך אותי בשביל
לספר לך את זה? אתה לא קורא עיתונים? אחוז לא מבוטל מזוכי
הלוטו האמיתיים התגרשו, פנו לטיפול פסיכיאטרי או סתם נעשו
אומללים אחרי הזכייה. ומניסיוני בעניין, אני יכול להגיד לך
שהמצב לא שונה. חוץ מזה, מה שאתה באמת רוצה, אתה לא חייב לקנות
בכסף. אתה יכול לבקש אותו במשאלה."
"אבל אני לא יכול לדעת מראש את כל הדברים שאני רוצה!"
"הממם... זה באמת חלק מהבעיה. תחשוב. תשתמש בראש. מה הדברים
שבאמת יעשו אותך יותר מאושר? כל דבר, כלומר, לא רק מוצרי
צריכה."
המילים "באמת יותר מאושר" הדליקו כמה מנורות בקופסה של אלי.
"אתה יכול לסדר שהחברה שלי תחזור אלי?" הוא שאל.
"בטח שאני יכול. אתה מעליב אותי. אבל למה לחשוב בקטן? אני יכול
לסדר לך את קיים בסינג'ר, סינדי קרופורד ושרון סטון ביחד, כולן
מוציאות עשן מהאזניים מרוב תשוקה. המשאלות מהסוג הזה הן הכי
נפוצות - והשניות הכי גרועות שאפשר לחשוב עליהן."
"אני חשבתי שאהבה אמורה לעשות את הבן-אדם מאושר." אמר אלי,
מופתע משהו.
"אל תנסה ללמד אותי, ילד. מילאתי את המשאלה הזאת בכל הגרסאות
האפשריות, ולשני המינים. להחזיר חברים לחברות וחברות לחברים.
לגרום לכך שנער/ת חלומותיך י/תתאהב בך. שמבט עיניך יספיק כדי
לכבוש כל לב. אני מכיר את כל השיטות. וברוב המקרים זה נגמר
באותה צורה."
"איך?" שאל אלי.
אחרי שזוג היונים גומר להתנשק ולהתמזמז ולהזדיין עד שלבחורה
יוצא מהאף, מגיע החלק היותר רציני ועמוק של "האם את/ה באמת
אוהב/ת אותי?", והצד השני, המכושף, עונה כמובן 'כן', אלא שזה
שביקש את המשאלה יודע/ת את האמת, והוא/היא לא מאמין/ה לו/לה.
ואז מגיעה השאלה 'למה? מה טוב דווקא בי?' והצד המכושף לא יודע
מה לענות, כי אין לו סיבה אמיתית - הוא מכושף.
עכשיו תחשוב בעצמך - איך אתה היית מרגיש אם היית יודע שנערת
חלומותיך, אהובתך המהממת, מאוהבת בך רק בזכות קסם שפל? שאלמלא
אני, היא לא הייתה אפילו מסתכלת עליך?"
"די מחורבן." ענה אלי בכנות.
"אני באמת לא מבין את ההתעסקות האובססיבית הזאת בקסמי אהבה."
אמר פחז. "מליוני אנשים התאהבו והתחתנו במשך אלפי שנים בלי שום
עזרה של שדים." (דווקא בימי הביניים טענו פלגים מסוימים של
הכנסייה הקתולית שכל עניין ההתאהבות וידע - הבשרים הוא סוג
מסוים של דיבוק שטני, אבל פחז לא דקדק בקטנות.)
"זה לא פשוט כמו שאתה מתאר את זה, ג'יני." ענה לו אלי. "הרבה
רגשות חזקים מעורבים בעניין. אהבה, תשוקה, פחד, חשש..."
"איך אני אדע מה היא חושבת עלי? אולי הוא לא אוהב אותי באמת?"
פחז גיחך, כשהוא מחקה בקול מאנפף בני טיפשעשרה ממוצעים. "אתם
בני - האדם כל כך שבריריים! פגיעה הכי קטנה באגו שלכם ואתם
מתנפצים לרסיסים. אתם כל כך מפחדים מהתשובות, שאתם מפחדים
אפילו לשאול את השאלות!" פחז חייך. "אתם בני האדם מבזבזים כל
כך הרבה זמן ואנרגיה בניסיון לנחש מה שיכולתם לדעת אילו רק
שאלתם בכנות. ולכם עוד קוראים 'נזר הבריאה'..."
"היי, זה רעיון לא רע!" אלי קפץ ממקומו כנשוך - נחש. "תוכל
להעניק לי טלפתיה - או אמפתיה - ככה אני אוכל לדעת מי נמשכת
אלי - מי אוהבת אותי - ובכלל, מה אנשים חושבים עלי!"
פניו של פחז נעצבו באחת. "זאת, ילד, המשאלה הגרועה ביותר שאפשר
לבקש. עשרה מכל עשרה אנשים שביקשו אותה - התאבדו בהתקף של
דיכאון. תאמין לי, אתה לא רוצה לדעת מה אנשים חושבים עליך
באמת." פחז קרב אל אלי ולחש לו כממתיק סוד: "יש שמועות, שדיס
בכבודו ובעצמו מעניק לאנשים טלפתיה בכוונה - תחילה ובלא בקשתם,
כדי לגרום להם להתאבד. זהו נשק ציני ואכזרי מאד. שטני ממש."
"אתה באמת יודע איך להרוס לבן - אדם את היום, פחז!" התמרמר
אלי. "קודם אתה מופיע עם הקטע הזה של שלוש משאלות, אבל כל מה
שאני מציע אתה טוען שזה רעיון מחורבן!"
"משאלות הן עניין מסוכן." ציין פחז. "עודף מזל טוב פתאומי עלול
להיות קטלני בטווח הארוך." לאלי לא היה ברור אם פחז תורם לו
חכמת חיים או מצטט מפתגמי הגיהינום.
"אתם השדים, נראה שפיתחתם נשק מיוחד במינו נגד בני האדם - "
המשיך אלי בהתמרמרותו "מילוי משאלותיהם!!"
"לא רע, ילד, לא רע בכלל!" פחז ממש התפוצץ מצחוק. "אתה לא טועה
בהרבה. יש שדים שממש מתנדבים להיות ג'ינים כדי לראות איך בני
אדם מסוגלים להרוס את עצמם בעזרת משאלותיהם. 'ג'ינים שקרנים'
קוראים להם. בדיוק סוג ההומור שהיית מצפה משדים, הה??"
"לא מצחיק. ובכלל, איך אני אדע שאתה לא אחד כזה?"
"תצטרך פשוט לסמוך עלי, ילד. תאמין לי שאני לא נהנה במנורה
המחורבנת הזאת. וחוץ מזה, זה לא משנה כלום. שלוש המשאלות שלך
עדיין מחכות. כל מה שתבקש..."
"אני לא חייב לבקש משהו בשביל עצמי. אני יכול לבקש משהו לטובת
כלל האנושות. יותר אוכל, או ניצחון לדמוקרטיה או משהו כזה. זה
יגרום לאושר בלי לשנות אותי ממש."
"אלטרואיזם הוא סטייה שלילית, ילד." אמר פחז. "או שתצליח, או
שתכשל. אם תצליח, תגרום להרבה אנשים להיות מאושרים - אבל לא
בהכרח לך. אם תיכשל, תגמור על צלב - במקרה הטוב." פחז חייך
לפתע. "אבל - אתה מתחיל לעלות על משהו. שינוי דרסטי במצבך, גם
אם הוא חיובי - לא בהכרח יגרום לך לאושר. השינוי צריך לבוא
מתוכך."
"מתוכי?"
"כן. מבפנים. כסף, בחורות וכולי - אלה דברים שיכולת להשיג גם
בלי עזרתי. אתה בחור יפה וחכם ולא צריכה להיות לך שום בעיה.
לכן, כל מה שאני אתן לך שיכולת להשיג בעצמך - רק יוריד לך
מהאמונה שלך בעצמך. תחשוב על דברים שרק אני יכול להעניק. זאת
ההזדמנות שלך לשנות משהו באמת."
"הממממ..."
אלי שקע במחשבות. הג'יני צדק. מה אפשר לבקש מג'יני שאי אפשר
להשיג אחרת?
"אני לא יכול לבקש פשוט להיות מאושר כל ימי חיי?"
"אושר זה עניין סובייקטיבי, זאת הבעיה. אפשר לעקוף אותה על ידי
יצירת גירוי מתמיד של מרכז העונג במוח. תמות מרעב תוך שבוע,
אבל זה יהיה השבוע הנפלא ביותר שחווה בן - אדם אי פעם."
"המממ... מה ביקשו אחרים? כלומר, כאלה שהג'יני שלהם השתחרר?"
(תינג! עוד מנורה נדלקה בקופסה של אלי.)
"מה אלאדין ביקש? הרי הג'יני שלו השתחרר, לא?"
"כן, הוא השתחרר. תן לחשוב רגע - הכרתי את הסיפור הזה. הג'יני
ההוא היה במחזור שלי... אה - נזכרתי. המשאלה הראשונה שלו הייתה
להפוך לנסיך כדי שיוכל לזכות בנסיכה. זאת הייתה ממש משאלה
טובה. שינוי חיצוני ששום כוח אחר לא יכול לתת לו. לא רע בכלל.
המשאלה השניה הייתה שהג'יני יציל את חייו - בהחלט סיבה טובה
להיות מאושר. המשאלה השלישית שלו הייתה שהסולטן הזקן והסנילי
ימות כבר, כדי שהוא יוכל לרשת את ממלכת אגרבה. משאלה מיותרת.
לא נשארה למסכן יותר משנה."
"זה לא בדיוק..."
"מה שדיסני אומרים? אמרתי לך לא להאמין להם."
"זה עדיין לא מסתדר לי כל כך עם הסיפור המוכר..."
"שובר את המיתוס של אלאדין ההרפתקן טוב הלב? מצטער לשבור לך
מיתוס, אבל אתה צריך לזכור שאלאדין היה נער - רחוב. הייתה לו
חכמת חיים של נער - רחוב, תושייה ואומץ של נער - רחוב - ומוסר
של נער - רחוב."
"אה... אבל מה עשה אותו מאושר?"
"הוא עצמו! הדבר היחיד שהג'יני באמת עשה בשבילו (חוץ, כמובן,
מלהציל את חייו) היה להפוך אותו לנסיך - שינוי בסטטוס החברתי
המולד. את כל השאר הצליח אלאדין לעשות לגמרי בעצמו.
הג'יני רק שינה את הדבר היחיד שאלאדין לא יכול לשנות - את
נסיבות לידתו. אחרי הכל, לא משנה כמה חכם או נועז אתה, לא תוכל
לשנות את העבר."
(בום!!! מיליון מנורות בקופסה של אלי.)
"אבל אתה יכול לשנות את העבר, לא, פחז?"
פחז חייך. "כמובן שאני יכול. רק תבקש."
"יש המון דברים שעשיתי שהייתי רוצה לשנות. את מה שעשיתי
בתיכון, מה שלמדתי, מה שקרה עם החברה שלי, החיל שבחרתי - בכלל,
כל המסלול הצבאי שלי..."
"היי, ילד, תרגע. יש לך רק שלוש משאלות, אחרי הכל."
"אני לא צריך שלוש בשביל זה. אחת תספיק. אני רוצה לחיות את
החיים שלי מחדש. לחזור חזרה לגיל 12."
"לא רע... רק תבקש."
"הממ... אבל אני נשאר עם אותם נתוני - פתיחה. את זה אפשר לשפר.
תוכל לעשות אותי יותר יפה?"
"כלומר? זה עניין סובייקטיבי."
"יותר גבוה, יותר שרירי, בלונדיני, עיניים כחולות, זין יותר
גדול, וכל זה."
"בלי בעיות בכלל."
"זה עדיין רק שתי משאלות..."
"יש רק בעיה אחת." ציין פחז, והצביע לכיוון ראשו.
"המוח?"
"הזיכרון. אתה למעשה תחווה חיים - מחדש. אתה תדע מראש כל מה
שעומד לקרות. לך, לחבריך, במשפחה, במדינה, בעולם. תהיה לך
הרגשת דז'ה - וו איומה כל הזמן. וגם מיאשת. אתה לא תוכל לעשות
כלום כדי למנוע את זה. ידיעת מאורעות העתיד היא הרגשה מאד
מתסכלת - תשאל את קסנדרה. גם אם תצליח לפתח אדישות כלפי
האסונות למיניהם שאתה יודע עליהם מראש - עדיין אתה עלול להתנהג
בצורה לא - טבעית וחשודה."
זה היה טיעון ממש טוב, אבל אלי כבר נסחף עם הרעיון.
"אין בעיות, פחז, אני יודע מה אני הולך לבקש."
פחז שפשף בהנאה את כפות ידיו וציין "קדימה."
"ג'יני, כאדונך אני מצווה עליך לעשות אותי יפה יותר, להחזיר
אותי לגיל 12, ולהשכיח ממני את כל ארועי העתיד - כלומר, העבר -
ואלו הן משאלותיי הראשונה, השניה והשלישית!"
לא רע בכלל. להתחיל את חייך מחדש, מאפס כמעט, ובצורה טבעית -
אבל כשאתה יפה יותר, חזק יותר - וחכם יותר, שכן אתה יודע מה
שאתה עושה...
ברק הבזיק מידו של פחז, פוגע באלי. מראהו השתנה. הוא נעשה צעיר
יותר, שערו הזהיב, עיניו הכחילו... ערפל סגול החל למלא את
האזור, אופף את אלי, את ביתו... את הכל. הזמן עצמו החל לחזור
לאחור. אחורה, אחורה, אל יום הולדתו השנים עשר של אלי.

 פחז חייך.
זה לא היה חיוך נעים. היה בו משהו מרושע.
הוא היה ג'יני מהסוג השקרן, אחרי הכל.
אלי פשוט הולך לחיות את חייו שוב. ליופי אין משמעות - והוא גם
היה יפה מספיק מקודם. גם חכם יותר הוא לא הולך להיות - שכן
משאלתו - הוא מחקה את עצם הזיכרון שהוא חי את חייו שוב. כן,
יהיה לו "נסיון-חיים" - אך זה יתבטא רק באותה תחושת דז'ה - וו
מרגיזה, וללא הסבר. שוב יחזור הכל כל חייו האומללים. עם
הלימודים שלא מצליחים לו, הצבא המחורבן, החברה שכל הזמן זורקת
אותו - למה שהפעם זה יהיה שונה? אפילו אם הוא יזכור מה הוא רצה
לעשות - למה שיצליח?

הוא לא הצליח בארבע הפעמים הקודמות.

 זה תמיד אותו הדבר. הוא כבר היה עם שיער שחור חלק מהמם, חום
ערמוני, שטני בהיר - ועכשיו בלונדיני. הזין שלו כבר כל כך גדול
שזה כואב. מה שחסר לו באמת זה לא יופי, אלא בטחון עצמי שלא היה
לו ולעולם לא יהיה לו. הוא כבר למד בכל מגמה אפשרית בבית הספר,
והתגייס לחי"ר, למודיעין, לשריון ולתותחנים. הבן - אדם פשוט לא
בנוי לפיקוד, והגיע הזמן שמישהו יגיד לו את זה.
והחברה שלו גם תמיד זורקת אותו. מה לעשות. הם פשוט לא
מתאימים.
תקווה. זה כל העניין. הוא עדיין ממשיך לקוות. לקוות שהפעם זה
יהיה בסדר. הפעם הוא יעשה את זה כמו שצריך. המוח שלו כבר דפוק
לגמרי מנסיונות חיים מחוקים - למחצה, כבר הרבה ברירות לא נשארו
לו, אבל הוא עדיין ממשיך לקוות. לקוות שהחיים שלו לא יהיו
מחורבנים. והוא גם תמיד מבקש את אותן משאלות, כמובן.

 פחז חייך חיוך רחב ואכזרי כשהזמן החל לסגת לאחור מהר יותר
ויותר. הוא החל להתקפל חזרה לתוך הערפל, לשוב חזרה לקיינת,
באחד המדורים התחתונים ביותר של הגיהינום.
אחרי הכל, הוא לא באמת היה שבוי במנורה.
החבר'ה בקיינת בטח יהיו עצבנים עליו רצח. כבר פעם קודמת הם
ביקשו ממנו להפסיק לעשות את התרגיל הזה עם הזמן. אי אפשר
להתקדם ככה, הם אמרו. אי אפשר להתפשט, להתעצם, להגיע לעינויין
של עוד נשמות.
אבל כמו שאמר לו אחד מהחבר'ה מהמדור החמישי, אולי לא צריך
לענות עוד נשמות. אולי לענות נשמה אחת, לנצח, יספיק.