הוא היה שקוף.
לא ממש שקוף - ראו אותו והיו לו צבעים, אבל הוא הרגיש שקוף.
מסוג האנשים האלו שלעולם לא תבחין בהם ברחוב. גם אם תתקל בהם
ואפילו אם תגיד סליחה - לא תטרח להפנות אליהם מבט.  הם שם -
אבל הם פשוט שקופים.
הייתה לו עבודה שקופה.
אירוני למדי שהוא עובד בחנות משקפיים. הוא מתקן זגוגיות. שומר
את המרחק בינו ובין העולם ממשי. הסדקים האלו שגורמים לעולם
לחדור פנימה - אותם הוא שנא. וגם אהב. הם היו פרנסתו היחידה.
כל בוקר היה מגיע לחדרו בשעה תשע-אפס-אפס בדיוק ויוצא בשעה
שבע-עשרה-אפס-אפס בדיוק ולא רואה אור יום בין לבין.
חוץ מדרך הצוהר שהיה במעבדה. גם הוא היה שקוף, מכוסה זכוכית
עבה ומלוכלכת שהשאירה את העולם מחוץ למעבדה ולא פחות חשוב -
אותו מחוץ לעולם ה"אמיתי".
בחורף, כשהיה יוצא אל הרחוב, מצטנף במעילו ומביט על הרחוב
האפרורי דרך משקפיו - היה תוהה אם חי דרך המשקפיים או שהם חיו
דרכו, עיצבו את תפיסת עולמו.
הוא הרגיש שאפילו החיים חושבים שהוא שקוף ועוברים דרכו, מבלי
להשאיר חותם.
זה לא שהוא לא ניסה. הוא ניסה לצבוע את החיים, פעם, כשהיה
צעיר. לפעמים נדמה היה לו שנולד זקן - כי ככה הם הזקנים
שמסביבנו - שקופים.
כולם מרגישים ככה, לא? כולם מרגישים מדי פעם שקופים.
הוא הלך לו לאיטו ברחוב,  כשהחל לחצות את הרחוב.
חריקת בלמים.
שקט.
"לא ראיתי אותו" - אמר הנהג.