אף אחד לא יכול להבין אותי, ואני מבינה את זה. אף אחד לא עבר
את מה שאני עברתי כדי לדעת איך להרגיש בכלל. כל הדברים הטובים
נעלמים כלא היו, ומה שנשאר זה רק זכרונות. זכרונות של החיוך,
של המבט, של הדיבור. כל כך רציתי להיות כמוה ואף אחד לא יכול
להבין עד כמה. אפילו צבעתי את שיערי לבהיר כדי להידמות לה אך
זה לא עזר. התחלתי לדבר כמוה ואפילו הכרחתי את עצמי לאהוב את
אותם מאכלים שאהבה. אך הצבע מהשיער כבר ירד, וצורת הדיבור הלכה
והשתנתה, ואותם מאכלים כבר החלו להמאס עליי והיא רק הלכה
ונעלמה.
אני זוכרת איך היא הייתה עוזרת לי בהכל, הייתה מייעצת לי,
מבינה אותי... אך זה נעלם. אני לבד עכשיו, לגמרי לבד. הריקנות
הזאת שהייתה בהתחלה הולכת ונעלמת ואפילו היא - כלא הייתה. אני
מנסה להזכר בפרצופה אך הוא מטושטש, אני רוצה לזכור את תווי
פניה, את חיוכה, את צבע עיניה, אך אינני מצליחה. כשאני כותבת
עליה אני מביטה בתמונותיה, ואז אני נזכרת. נזכרת בחיוך הרחב
שלה, בעיניה הירוקות, ובשיערה הבהיר והיפה. אני מפחדת שהיא
תישכח לגמרי ולכן אני כותבת עליה. אני בטוחה שהוא כבר שכח. למה
שיזכור? הוא לא מדבר עליה, לא מזכיר אותה, הוא רק אומר שאני
אשמה ואני חושבת שהוא כבר לא זוכר במה. תמונותיה הוחלפו
בתמונות הנוף, או ציוריו של אחי. היא כבר לא תלויה שם על הקיר,
היא נמצאת רק באלבומים. אפילו בראש היא כבר לא נמצאת. כולם
שכחו, אולי כי הם רצו לשכוח, אך הם לא מבינים שאני רוצה לזכור.
כבר לא מדברים עליה ושמה אפילו לא עולה בשיחה. הייתי רוצה לדבר
עליה אך אין עם מי. אבי רק רוצה לשכוח אותה, ואחי יפרוץ בבכי
אם אזכיר אותה. כשאני מדברת עם חברותיי עליה הן מיד מרגישות לא
נעים ומעבירות נושא והן לא מבינות שאני רוצה לדבר עליה. אין לי
עם מי, רק עם הדף והעט. אני אוהבת לכתוב ולספר עליה אך אנשים
לא מוכנים להקשיב. כולם חושבים שקשה לי לדבר עליה אך זה לא
נכון, קשה לי כשאני לא מדברת עליה, כשהיא מתחילה להשכח ולאף
אחד לא אכפת. אני יודעת שהיא הייתה רוצה שיזכרו אותה. היא לא
הייתה רוצה שנהיה עצובים ונפחד לדבר עליה. להיפך, היא הייתה
רוצה שנזכיר אותה כמה שיותר ונזכור אותה, אם לא בראש, אז בלב.