יש כמה דברים שבהם צפרירה ואני די דומות. הכושר לדבר כל הלילה
בלי הפסקה, להתלוצץ על חשבון הגברים. לב רחב למסכנים ואומללים,
בעיקר לבעלי חיים וקושי להבין אכזריות ורוע לב. בכמה דברים
מינוריים יש בינינו הבדל תהומי. כמו למשל ביכולת האין סופית של
צפרירה לערוך שינויים. רק גמרה איזה שיפוץ קטן בביתה, הפכה את
המרתף שלה לקן אהבים בשביל ערני כדי שירגיש נוח, ויסכים להישאר
עוד קצת בטווח ראיית אימא. וכבר היא באי שקט.

אני כבר מכירה את כל הסימנים. העיניים שמתחילות להתרוצץ. חוסר
הקשבה שלפעמים משגע אותי כי כשהיא מתחילה בממ... ממ.... מה
שבדרך כלל אצל אנשים נורמליים פירושו אני מקשיבה המשיכי; אצל
צפרירה פירושו בדיוק הפוך אולי אל תבלבלי לי בראש, אני עכשיו
חושבת על משהו אחר לגמרי?

ויש עוד סימן. צפרירה מתחילה להסתכל במראות.

אז אחר צהרים אחד, אחרי שגמרנו לקנות בעיניים חצי מחנויות
הקניון החדש ברמת אביב שזה עכשיו המועדף שלה, אנחנו מתיישבות
לקנח באיזה כוס קפה ואני שואלת אותה דוגרי, "תגידי צפרירה מה
אוכל אותך?"

צפרירה נושמת עמוק, שפירושו איך אני מנפנפת אותך עכשיו ממני,
ותוך כדי כך מלטפת את הלחי שלה. ככה בעדינות ואני מעירה מאוד
בתמימות, "איך שאת נראית צפרירה, הלוואי עלי, בחיי לא רואים
עליך שום סימן לגיל." לגבי צפרירה משפט כזה הוא תמיד נכון. אם
הייתם מנסים משפט כזה עלי, הייתי יודעת מיד שאתם או שקרנים או
קצרי ראייה או שאתם רוצים ממני משהו ואתם מתחנפים.

אבל צפרירה רק הופכת קצת יותר מהורהרת וממשיכה ללטף את הלחי
שלה.

"טוב," אני מנסה להחליף נושא, "מה עם דני והליין שלו, התחיל
לתפוס תאוצה?"
"לא תאמיני ", היא עונה בחיוך שובב שמתלבש לה על השפה העליונה.
הוא יוצא עוד כמה ימים לסין..."
"לכמה זמן, אני שואלת? " ומבינה שצפרירה כבר מבשלת לה פרויקט
חדש.
"אין לי מושג ביבי אבל אני משערת שמשהו בסביבות שלושה
שבועות..."

"ו...ו..."?
"מה זאת אומרת ו... " ואני רואה את החיוך הזה מטפס בזויות הפה
שלה. מסקרן אותי לאללה אבל אני יודעת שצפרירה כמו בצל, צריך
לקלף לאט לאט אחרת אתחיל לבכות.

"אני רוצה לעשות קצת שיפוצים..." ממתיקה צפרירה ראש "עד שדני
יחזור הכל יהיה מוכן."
"ומה את רוצה לעשות עכשיו? הרי את הבית גמרת לא מזמן?"
"אני יודעת ביבי," אומרת צפרירה "עכשיו אחרי שגמרתי הכל הגיע
תורי..."
"תורך?"
צפרירה זאת נפלה על הראש התחרפן לה איזה בורג יש לה כנראה חום.
אני מסתכלת עליה טוב. אף אחד בחיים לא יאמין שזו מתכרבלת לגיל
45. שזה גיליתי דווקא לא מזמן , במקרה נפלט לה. יתנו לה
מקסימום 25 עד 30 וגם זה רק בימים מאוד קשים.
"ומה בדיוק את רוצה לשפץ ?" אני שואלת.
"כבר הייתי אצל כמה והתייעצתי. את רואה את הקמטים כאן מעל לשפה
העליונה? ואת אלה הקטנים ליד העיניים. משהו קטן בפנים. עוד לא
החלטתי. עד שדני יחזור יהיה הכל גמור. אפילו לא ירגיש בהבדל.
הייתי עושה גם משהו עם החזה, אבל זה לוקח הרבה זמן להחלים."

נו? כשצפרירה מחליטה, פיל עירקי לא יזיז אותה מעמדתה.
"רגע, רגע," אני קופצת. "אם דני לא ירגיש בהבדל אז בשביל מה את
צריכה את כל הסיפור?"
"הצחקת אותי." עונה צפרירה וצליל ניצחון בקולה. "אישה אף פעם
לא עושה שיפוץ בשביל החוקי שלה. היא עושה שיפוץ קודם כל בשביל
עצמה כדי שכאשר תסתכל בראי תוכל לחייך בלי דמעות ושנית בשביל
אלה שמחכים אצלה בתור - בשביל אלה, צריכה להיות תמיד
מוכנה..."

איך שאני חוזרת הביתה אני רצה לראי. צפרירה צריכה משהו לפנים
כמו שאני צריכה חור בראש, בעוד אני? טוב אני צריכה כבר טיפול
חמישים אלף או החלפת מנוע וראש... איזה מזל שאין לי לא זמן ולא
כסף בשביל השטויות האלה.

אתם יודעים מה, נראה איך תעבור את זה צפרירה. אחר כך נעשה עוד
פעם חושבים.

מה אגיד לכם. מה שנשים מוכנות לעשות בשביל להוריד כמה שנים
מלוח השנה. כבר יותר פשוט היה לעשות איזה גלגול נשמה קצר. קודם
כל שופינג להשוות מחירים ותוצאות. את זה עשתה. אחר כך לבקש
המלצות גם את זה עשתה. עכשיו מתחילים סיבוב מומחים. אני מתנדבת
ללוות אותה. לראות במו עיני. כל אחד מציע פתרונות מקוריים: אחד
להרים עפעפיים, השני לגעת רק בסנטר. שלישי אומר אוי ויי ומכניס
את התמונה שלה למחשב. לוחץ על כמה כפתורים ואומר לה, "תראי איך
אתה יכולה להראות." נו? את זה גם אני יודעת לעשות במחשב.

היחידי שמוצא חן בעיני הוא אחד שאומר לה, "חבל על הכסף יקירה,
חזרי בעוד איזה עשר שנים ונדבר. את אישה יפה, מטופחת וחבל על
הכסף שלך." מאוד מוצא חן בעיני, אבל אני לא מעיזה לשאול אותו,
"ומה אתה אומר על הפנים שלי?" מבט אחד בעיניו יסגיר את כל האמת
שאני רואה מרוחה על הפנים שלו, ולא כל כך רוצה לשמוע.

בסוף בוחרת אחד סימפטי. לא לטעמה מבחינה אסתטית חיצונית, אבל
מאוד לטעמי, אתם כבר יודעים מהעגלגלים עם שם שמזכיר לי כלבלב
מתוק ד"ר דובונצ'יק.

ביום האשפוז אני לוקחת חצי יום חופש. מתלווה אליה. אחרי חצי
שעה של טיפול נכנסת. מה שאני רואה מפחיד אותי והיה מעיר כל מת
מקברו. פנים מכוסות בפלסטרים. רק החורים מציצים אתם יודעים
עיניים, אף ופה קטנצ'יק. לפחות אין כאבים כרגע. בערב כבר
משחקים קלפים ולמרבית ההפתעה עדיין מנצחת אותי בכל משחק
אפשרי.

למחרת לוקחת אותה הביתה. הפנים שלה כמו בלון העיניים קטנות
כמעט סגורות. ממלאים אחר ההוראות אבקה צהובה שנדבקת לפנים. אתם
יודעים זו ששמים לקטנצ'יק אחרי שחותכים אותו. עכשיו נותר רק
לחכות שבוע ימים עד שהמסכה הזו שהולכת ומתקשה, תוסר ונתחיל
לראות תוצאות.

צפרירה סובלת בשקט. אוכלת רק נוזלים בקשים. לוקחת כדורים נגד
כאבים, אבל לא מוציאה הגה בעיקר בגלל שהפה שלה כל כך קטן שלא
יכולה לדבר. אני היחידה שמרשים לה להיכנס הביתה. מזל שערני
בצבא והילדים האחרים עסוקים בעצמם שלא שמים במיוחד לב. גם דני
לא מתקשר, כאילו מרגיש לא רצוי.

בתום שמונת ימי הסבל מורדת המסכה. פני טוסיק אדומים. אני לא
רואה שום שינוי פרט לעובדה שכל הנמשים נעלמו. טוב יש עדיין
נפיחות שמשתפרת מיום ליום ויש גרד שבקלות ישלח כל גבר מצוי
לאשפוז דחוף לגהה, ותאמינו לי אם צפרירה מדברת כך, סימן שזה
עוד יותר נורא.

צפרירה מאושרת עד הגג, "את רואה, היא אומרת לי, עכשיו תורך."

נו, באמת.

דני כשחוזר מסין כולו מאושר, לא רואה כלום ממטר כנראה, כי
ההערה היחידה שיש לו לפנים החדשות של צפרירה - אני רואה תסרוקת
חדשה - יפה והחלפת גם מייק אפ מאוד מתאים לך.

וצפרירה נרגעה?

מה פתאום. עכשיו היא מסתכלת כל הזמן על החזה שלה. לא בטוחה אם
היא רוצה להגדיל או להקטין. כמעט שבא לי להגיד לה את יודעת מה
תקטיני אחד תגדילי שני שלא יהיה לך משעמם.

מה שנשים מוכנות לעבור בשביל למצוא חן בעיני... עצמן?