הם עמדו במסדר. מתוחים, ראשים נישאים בגאווה. לא מציגים נשק.
מדי א' מצוחצחים. כומתה - ולא ירקרקה - בכותפת. והעיקר: סיכות
סוף - מסלול נוצצות בשמש, בוהקות מעל חזות מנופחים. "הקשב!"
נשמעה הקריאה באוויר, וירון בלע עוד קצת אוויר בניסיון להתמתח
יותר ממה שהיה מתוח גם ככה. זהו זה. הם עשו זאת. עכשיו הם
יצטרפו לפלוגות המבצעיות המהוללות למחזור או שניים - ואחר כך,
אלוהים גדול.

יום ראשון, מפקדת הגדוד. אחרי קרוב לשעתיים של ציפיה יצא השליש
ממשרדו וקרא להם להתכנס סביבו. "האנשים הבאים שאני מקריא בשמם
לוקחים את התיקים ומצטרפים לפלוגה ז'. גבע, רון, ג'וש, ירון,
ברוך, רפי..." ירון לא שמע את סוף הרשימה. הוא רץ יחד עם כולם
אל עבר פלוגתו החדשה, מלא באופוריה. פלוגה ז'! הפלוגה שאמרו
עליה שמרגע שיצאה להתקפה כלום לא יעצור אותה. הוא הסתכל סביבו.
חבריו, רצים וצוחקים, נראו מאושרים לא פחות.
רחבת הפלוגה הייתה גדולה, מקושטת - וריקה. "פלוגת זאבים -
החיות של הגדוד!" אמרה הכתובת שעל הקיר. ציור של זאב אימתני,
חובש כומתה ומשקפי שמש, היה מצויר מתחת. אולם נראה, שפרט לו,
לא הייתה בפלוגה נפש חיה. רק מוזיקת "מטאל" חלושה, שנשמעה מאחד
החדרים הרחוקים, העידה שהפלוגה לא נטושה.
דמות חגורה באפוד הגיחה לפתע מבין הצללים. שומר, מן הסתם. "מי
אתם?" הוא שאל. "אנחנו החדשים" ענה לו ירון.
"הצעירים, אתה מתכוון" אמר השומר. "תשימו את התיקים בחדר
הראשון משמאל. שיחת מ"פ במועדון הפלוגתי בעוד חצי שעה" הוא פנה
חזרה לצללים ונעלם.

קבלת הפנים הרשמית הייתה יותר לבבית. "ברוכים הבאים ל'זאבים'
- הפלוגה הכי טובה, בגדוד הכי טוב!" בירך אותם המ"פ, ושאר
הפלוגה ענתה לו בצעקות, שריקות ויללות פראיות. המ"פ הצביע על
תמונה של סרן בעל שער שחור מבריק ועיניים ירוקות ובוהקות. "זה
זאב וואר, המ"פ הראשון והאב הרוחני של הפלוגה, הנקראת על שמו.
הוא אמר שבלי דם חדש כל פלוגה סופה למות. אני מקווה שתשתלבו
בקרוב בהווי המיוחד ובעשייה הייחודית שהוא הנהיג בפלוגה זו" -
שוב תרועות ויללות -"הרס"פ יראה לכם אח"כ את החדרים. ועכשיו,
לרשימת הציוותים..." המ"פ הקריא מי שייך לאיזו מחלקה, ולאיזה
צוות, וירון תהה מהי בדיוק "העשייה הייחודית" של הפלוגה. הוא
שמע הרבה סיפורים על כפרים עוינים ומחנות "חמים" שטופלו
ביעילות מדהימה על ידי פל' ז' האגדית - אבל מה בדיוק עשה את
ההבדל בין פלוגה זו לאחרות? הוא לא יכול לחכות לגלות.

כעבור זמן מה, השתלבו ירון וחבריו בשגרת הפלוגה. היא לא נראתה
שונה מכל פלוגה אחרת. אולי קצת פרועה ורעשנית - אבל זה היה חלק
מהעניין. אחרי הכל, היה זה זאב הערבות שטען שהוא נולד להיות
פראי.

"קום, צעיר" השומר נענע בפראות את ירון באמצע הלילה "אתה מחליף
עוד 10 דקות במשטח" אמר ונעלם. וטוב שכך, חשב ירון. הוא נראה
קצת מפחיד בלילה. העיניים שלו זרחו - או שמא הייתה זו השתקפות
של אור הירח? לא משנה. ירון קפץ לתוך מדיו, והחל מטפס בזריזות
אל עבר המשטח.
'אאוווו! אוו! אוו! אוו! אאאאוווווווו!!!' - יללה נשמעה.
שערו של ירון סמר. זה נשמע קרוב. יש זאבים במשטח? בטח שיש.
השומר הוא מ"זאבים". מצחיק מאוד.
"אאאוווו!..." נשמעה שוב היללה. "אוו אוו אאווו!" ענה קול
במרחק.
ירון התקרב למשטח, ולפתע נעצר, המום. השומר עמד מתוח וגאה
והרביץ יללה אל תוך הלילה.
'אאאאאוווווווווו!!! - אווו! אווו! אווו!' ענו לו הזאבים
מהתלים שמסביב.
"אתה תמיד מדבר עם הזאבים ככה?" שאל ירון.
"מעביר את השמירה" ענה לו השומר, וחייך חיוך מפחיד. "אתה מוזמן
לנסות גם".
"אאאוווווו!" ניסה ירון את כוחו.
אבל הזאבים לא ענו לו.

גם דברים הנראים לך בהתחלה חריגים ומשונים - עלולים להסתבר
כרגילים ופשוטים. היללות, כך גילה ירון, היו מעין מסורת
בפלוגה. כמו מוסיקה כבדה ופרועה, או שיפודים וסטייקים כל יום
חמישי ומוצאי שבת. חלק מההווי שעושה כל פלוגה וכל יחידה עומדת
בפני עצמה. שום דבר חריג. הימים חלפו לאיטם, והשגרה נעשתה יותר
ויותר שגרתית.
הפקודה המשמחת הגיעה לקראת אמצע חודש אייר. המ"פ אסף בדחיפות
את הפלוגה אליו. "היום בלילה פלוגת 'זאבים' תתקוף את
דיר-אל-סיידה שמעבר לגבול, תוך כדי ניצול תנאי האקלים והתאורה
הייחודיים בזירה". "על מה הוא מדבר? " שאל ירון. "שש-צצ! תבין
כשנגיע לשם!".
הם העמיסו את הציוד בחפזה ובמהירות על הג'יפים והנגמ"שים ויצאו
לדרך. לירון זה נראה משונה. שום מסדרי כוננות? שום תדריכים?
מסדר ציוותים? כלום. הפלוגה ידעה מה לעשות. "נוע-נוע" ומכאן
והלאה אללה ירחמנו. כנראה שזאת הדרך הנכונה. במילא כל ההכנות
האלה זה כסת"ח.
במשך כל הדרך הייתה דממת אלחוט מפתיעה. "נהג ימינה", "נהג
שמאלה" וזהו. חלק מהפז"מניקים אפילו הורידו אפודים והתעפצו.
ירון היה משוכנע שכמה מהמא"גים העליונים לא היו ב"היכון לירי".
ככה פלוגה ז' המהוללת יוצאת לקרב? היה משהו חשוד מאד בכל
העניין. הניחוש של ירון היה שאין שום תקיפה, שכל הפלוגה סתם
תעצור באיזה שהוא מקום ויעשו זובור חגיגי לכל הצעירים. או משהו
כזה. מצחיק מאד.
אחרי כמעט שלושת רבעי שעה של נסיעה נתן המ"פ פקודה קצרה
והחלטית. "לונה לונה סוף". בטח שם קוד פנימי. ירון לא הכיר שום
תרגולת צה"לית תיקנית הנקראת על שם הירח. כלי הרכב עצרו באחת,
וכולם פרקו. "צא כבר" דחק מישהו בירון. "אתה לא לוקח אפוד?" -
"שש-צצ!" הוא ענה בגסות. "המ"פ מחכה!"    
"איפה הצעירים?" שאל המ"פ בקול רועם, והם התאספו לידו. הנה זה
הולך להגיע, חשב ירון, עכשיו ישפכו עלינו מים מהג'ריקנים
ויצרפו אותנו "רשמית" לפלוגה. מתיחה אחו-שקשוקה. מצחיק מאד.
"אתם נשארים כאן לשמירה. שניים מפטרלים מסביב, אחד מאזין. השאר
יושבים איפה שהציוד" (??!!??). "כל השאר," המשיך המ"פ, "מערום
ציודים ונשקים במרכז". (אולי חלאס עם ההצגה? אנחנו יודעים על
הזובור, תפסיקו להעמיד פנים!)
שאר אנשי הפלוגה, מהקצינים ועד לחפ"שים ריכזו את כל ציודם -
פק"לים, נשק אישי, אפודים - במערום גדול ליד זה שהאזין. (באמת
חלאס חבר'ה. אתם לא עובדים עלינו. אף אחד לא יוצא להתקפה בלי
נשק אישי. מה אתם, פאואר ריינג'רס?) "מדים ותחתונים" הרעים
המ"פ בקולו וכולם התחילו להתפשט, עד שעמדו עירומים כביום
היוולדם. "דיר בלאק יתלכלכו המדים, אה?" אמר מישהו לירון ורץ
הלאה.
הם התכנסו כולם על ראש גבעה סמוכה סביב למ"פ, שנראה מרשים מאד
גם בלי דרגות. "שם    למטה" - הוא הצביע על כפר סמוך -
"דיר-אל-סיידה. מחלקות 1 ו- 2 איתי. סמך ו- 3 באיגוף".
(הם באמת מתכוונים לצאת להתקפה? לא יכול להיות). "קדימה.
מתחילים" (?!?!?!?????).
המ"פ הזדקף מלא קומתו - הוציא מגרונו יללה מקפיאת דם.
'אאאאאאוווווווווווווווווווו!!!!!!!!!!!!'
ירון הסתכל כלא מאמין. הוא ידע שהחיילים עושים את זה. אבל
המ"פ?
"אאוווו!!!" החרה אחריו הסמך. "אאוו, אאוו, אאוו!!!" ענו שלושת
המ"מים אחד אחרי השני.  "אאוווו!" (1א'). "אאוווו!" (1ב').
"אאוווו!" (2א') - (מה זה לעזאזל? סדר תנועה פלוגתי?) - וכך
הלאה, הסמלים, ואחריהם החיילים, מייללים לירח, בקול מצמרר. סדר
היללות בתוך הצוותים היה כנראה לפי פז"מ. מצחיק מאד.
הם הסתדרו בשורה ארוכה אל מול הכפר.
(עכשיו הם יסתובבו אלינו בבת אחת ויצעקו "עבדו עליכם,
צעירים!". ממש בדיחה טובה).
הם החלו ללכת, צעד אחר צעד, במורד הגבעה.
(לא יכול להיות. זה לא יכול להיות!!!).
הם החלו להסתער בריצה קדימה, יללותיהם נעשות חייתיות יותר
ויותר.
פלוגת "זאבים" יוצאת לקרב.
פלוגת זאבים יוצאת לקרב.

הם חזרו. מכוסים בשער ובדם, מבט בהמי בעיניהם ויללות-נצחון
בגרונם. "דיר-אל-סיידה - יוק!!",  "זאבים! זאבים!",  "החיות של
הגדוד!" וכיוצא בזה. המ"פ אסף את כולם. "עבודה טובה חבר'ה.
הייתם עשר. עכשיו לבסיס - ולמקלחות!". הם עלו על הכלים
במהירות, ונסעו לבסיס חזרה, שרים כל הדרך שירי ארץ ישראל הישנה
והטובה.
כעבור שעה ומשהו, אחרי שהכל נגמר וכולם התקלחו ונראו שוב פחות
- או - יותר כמו בני אדם, נכנס הרס"פ לחדרם. "תהיו עוד 15 דקות
במועדון, על א', שרוולים מקופלים מעל המרפק" אמר לא פירש.
הפלוגה כולה התכנסה במועדון לכבודם, לבושה בתפארת מדי הא'
שלהם, חוץ מהמ"פ, שלבש מגבת בלבד, וברק פראי עוד ניצת בעיניו.
שאר הצעירים חייכו, אבל ירון החל לרעוד מפחד. לא יכול להיות,
לא יכול להיות שזה קורה.
"ראיתם את כוחנו במיטבו". אמר המ"פ, מסתובב חסר מנוחה מצד לצד.
"עכשיו אתם יודעים מה אנחנו - ומה אתם הולכים להיות. ברוכים
הבאים לפלוגה ז', הפלוגה הכי טובה..."
הוא חייך, חושף ניבים. עיניו נעשו פראיות יותר ויותר. שערו
התארך. הוא החל להתכופף ולהתעוות, מצמיח שיער, אוזניים
מחודדות, טלפיים.
זה לא יכול להיות, חשב ירון, מסתכל על חבריו האדישים. הוא הולך
להפוך לזאב ולנשוך אותם. להעביר אליהם את הקללה, ממש כמו
באגדות, כדי שיוכלו להצטרף לשאר הפלוגה ולהחריב כפר ערבי בכל
פעם שיש ירח מלא. זה לא ייתכן. זה בלתי אפשרי.
אבל ממש מול עיניו, הפך המ"פ לזאב.
כמה מהחיילים קמו ותפסו אותם באחיזה חזקה, מאלצים אותם להושיט
את ידם (בשביל זה הקטע עם השרוולים!) החשופה קדימה.
הוא הולך לנשוך אותם. ולהם לא אכפת. הם אפילו מחכים לזה!
(עכשיו אני מבין. "האב הרוחני של הפלוגה". זאב וואר. זאב-
Were. Were wolf. מצחיק מאד.
המ"פ, שכבר לא נראה דומה לבן אדם בכלל, התקרב.
(אני לא מתכוון לעשות את זה).
ירון, משתחרר בקושי, ברח מן המועדון באימה, והחל לרוץ אל עבר
מפקדת הגדוד.
הוא התפרץ לתוך השלישות. "אני חייב לראות את המג"ד. עכשיו!".
השליש הסתכל עליו בתדהמה. "שמע, זה שאני עובד עד מאוחר בלילה
זה לא אומר שהמג"ד ער עכשיו..."
"זה לא מעניין אותי. אתה לא מבין. זה עניין של חיים ומוות. אני
חייב לראות אותו!".
"שמע, אולי תחזור לפלוגה שלך ותגיע לכאן בבוקר...".
"לפלוגה?! זהו, שבחיים לא! ת'שמע - אתה קורא למג"ד, או שאני
מעיר אותו לבד -"
השליש נאנח. " טוב, נראה מה אפשר לעשות..."

המג"ד, סא"ל מ., היה עייף מכדי להיראות מופתע. "ידעתי שלפלוגה
ז' יש שיטות פעולה מיוחדות, אבל לא תיארתי לעצמי משהו כזה" הוא
אמר. "אני אברר את העניין דבר ראשון על הבוקר. בינתיים אתה
יכול לישון בחמ"ל, יחד עם הסמל - תורן."
"כן, המג"ד." ענה ירון, הצדיע - ופנה כדי להתמוטט על מיטת השדה
במבצעים.

ירון נקרא אל המג"ד למחרת לפני הצהריים. "ביררתי את העניין
לתומו, ולא נראה לי שהבעיה חמורה כמו שאתה מתאר אותה." (אתה
מבין על מה אתה מדבר?!!! או שהם עבדו גם עליך?) "בכל אופן,
מכיוון שלא הצלחת להשתלב ב... אה... הווי המיוחד... ו... ה...
ייחודי... של הפלוגה, אני מעביר אותך לפלוגה ו'. אחד החברים
שלך הביא את החפצים שלך לכאן. בהצלחה".

פלוגה ו' נראתה כמעט מתה. ירון לא ראה נפש חיה. רק שומר
שהסתובב ליד הפתח, ונראה כסובל מאד מהשמש והחום. הוא הרכיב
משקפי שמש כהים מאד, ושרווליו היו מופשלים. מוסיקת ואלס שקטה
נשמעה מטייפ קטן שהחזיק לידו. (לפחות אין כאן את המטאל המופרע
הזה. כבר סימן טוב.)
"איפה כולם?" שאל ירון.
"אתה זה ששלחו מהמפג"ד?" שאל השומר במבטא רומני קל.
"כן." ענה ירון.
"הם... אה... ישנים. כן, ישנים. הם ישנים עכשיו." ענה השומר,
ולגם ממימיה שעמדה לידו.
ירון הסתכל סביבו. "פלוגת 'וומפיר' - נסיכי הלילה!" אמרה
הכתובת שעל הקיר. מתחתיה היה ציור של סיכת-סוף-מסלול עם כנפי
עטלף מפחידות.
כל העניין נראה לירון חשוד במקצת. "מה פתאום הם ישנים באמצע
היום? מנוחת צהריים ארוכה, או משהו כזה?".
"לא בדיוק," ענה השומר, "זה... מנהג כזה בפלוגה, sleep all
day, party all night..."
"טוב..." אמר ירון, שלפתע הרגיש מאד צמא ועייף. "אפשר לפחות
לקבל משהו לשתות?"
"אין לי מים במימיה" אמר השומר והסתכל בירון במבט חושד.

ירון הסתכל שוב על הקיר.
וומפיר - נסיכי הלילה!
כנפי עטלף.
וומפיר...
מצחיק מאד.