אבא שלי מאד אהב פסנתר. הוא לא ידע לנגן, אבל בלהקשיב הוא היה
מצוין. אני לא אהבתי לנגן. האצבעות שלי כאבו פעמים בשבוע אחרי
השיעור עם המורה הנוזפת שלי. לגאטווווווו לגאטווווווווו היא
צעקה עלי ואני רציתי סטקאטו ולגמור עם השיעור כבר.

המורה שלי, עם החיוך המריר, הייתה בעצם פסנתרנית מהוללת באיזו
פילהרמונית במוסקבה והשיעורים עם תלמידים חסרי תוחלת כמוני
הותירו בה חריצים עמוקים של חוסר סיפוק. היא אמרה שאני חייבת
להתאמן כל יום. אני העדפתי לראות טלוויזיה, פחות כואב
באצבעות.

בבית הספר פתחו חוג כדורעף וכל הבנות המקובלות נרשמו. רק לי לא
הרשו. אמא שלי אמרה שאני עלולה לשבור איזו אצבע וכך הקריירה
הבטוחה שלי כפסנתרנית תלך אל האבדון. ואני שוב לא הצלחתי להיות
מקובלת, אפילו לא לרגע אחד קטן.

המורה המרירה שלי החליטה לערוך קונצרט חגיגי לכבוד חג השבועות.
משהו עם גבינות, יין ופסנתר כנף. אמא שלי גיהצה לכבודי את
השמלה הלבנה עם הפרחים הקטנים באימרה. אהבתי את השמלה הזו,
בעיקר כי הרגשתי איתה קצת יותר מבוגרת. אז עוד רציתי להיות
גדולה ועיגלתי את הגיל למעלה.

ישבנו על כסאות גדולים מדי, כבדים כאלה, כמו שהיה מקובל כנראה
בהופעות של הפילהרמונית של מוסקבה. ואני בקושי הגעתי עם הרגלים
לרצפה. ופחדתי כל כך.

המורה המחורצת שלי הביטה בי. היא ידעה שאני פוחדת אבל לא היה
לה אכפת. היא התרוממה מהכסא המרופד שלה והצביעה לכיווני ואני
לא הצלחתי לקום מהכסא והיה לי פיפי.

למחרת נרשמתי לחוג כדורעף.