יש אנשים שאוספים בולים או מכוניות עתיקות. היא אספה מאהבים.
לגיטימי. היו לה המון מאהבים באוסף, חלק כפולים, להחלפה. היא
אהבה את כולם, בשלב כלשהו בחייה, אבל למרות שכולם נכנסו לה
לתוך התחתונים, אף אחד לא באמת נכנס לה ללב.

הראשון היה מישהו שהיא מצאה ברשת. הוא רמז לה על מימדיו
העצומים והסקרנות הרגה אותה. היא הייתה חייבת לבדוק אותו
מקרוב, בין הסדינים. באמת לא היה מלהיב במיוחד, אבל ארוך ללא
ספק. הוא נאלץ לזרוק את עצמו מהגג, פשוט כי לא הייתה ברירה
אחרת.

השני היה מישהו שכבש אותה בהתנהלות העדינה שלו. הוא היה אחד
מהאנשים שלא שמים לב לעצמם, בסגנון הברווזון המכוער. היה לו
גוף של שחיין חצי אולימפי ונשמה של משורר. היא הכניסה אותו
למיטה, רק כדי לבדוק את השרירים שלו מקרוב. הוא היה צעיר מדי
ולא בשל. עובדה, יום אחד הוא שתה בקבוק וודקה והטביע את עצמו
בבריכה. רק חצי אולימפי, זה היה ברור. אולי זה היה סתם תירוץ
לעבור הלאה.

אחרי מאהב מספר 2 היה משבר. היה ריק גמור והיא לא הבינה למה.
אבל קיבלה החלטה, לא עוד. היא חייבת להפסיק כדי שלא תשנא את
עצמה. אבל האוסף לא היה מושלם.

מאהב מספר שלוש, הסופר, היה הבחור הכי לא נכון בזמן הכי גרוע.
אבל היא לא ידעה את זה אז. אולי הייתה טיפשה או תמימה או
גאוותנית וחשבה שהוא יכול להיות בדיוק מה שרצתה, אבל לא ידעה
מה זה בדיוק. הם נפגשו במקרה. הוא היה בטוח בעצמו, אולי
אגרסיבי מעט והיא חשבה שהוא מנסה להסתיר כך את הביישנות העצומה
שחבויה בו. הוא היה אשף במילים והקסים אותה. תמיד ידע מה
להגיד. כלומר, כמעט תמיד. כשאמרה לו שהיא לא רוצה בו יותר
נגמרו לו המילים. גם האוויר, כשסגר עצמו באוטו, כשהאגזוז מחובר
בצינור לחלון. זה היה הזמן להמשיך.

המאהב הרביעי והחמישי היו בעצם ביחד. זוג תאומים כמעט זהים,
רעיון מפתה להחריד. שניהם אהבו אותה עד מוות, עד שלא נותר להם
אלא לארגן קרב יריות. זה ריגש אותה, אבל הם היו צלפים לא רעים
ומתו די מהר.

הזמן עבר כמו שזמן בדרך כלל עובר, קצת לאט קצת מהר. בשלב כלשהו
היא איבדה את הספירה. הזיכרון שלה לא היה משובח במיוחד
והמספרים היו כבר דו ספרתיים. היא הייתה זקוקה לאסטרטגיה שונה.


היו עוד מאהבים שבאו ונזנחו ומצאו את מותם, כמו שתמיד אומרים
בחדשות, בדרכים מגוונות והיא כבר לא זכרה את המספר הסידורי
שלהם. זה היה יותר מדי. היא החליטה שהגיע הזמן לעבור
לליטוגרפיות. הן ממוספרות.