היא תמיד השאירה את האור דולק כשהלכה לישון. כמה פעמים שביקשתי
ממנה והיא כאילו לא מבינה. מבטיחה ולא מקיימת. כמו אז, כשהיא
פגשה את המאהב ההוא. היא הבטיחה לי, אמרה בפירוש שהיא לא
מתאהבת. היא נשבעה לי שהיא שולטת במצב. זו לא אהבה, זו רק
תשוקה. ואני, כמו טמבל, האמנתי לה.
שמונה שנים היינו נשואים. היה אושר, לפחות כך חשבתי. אולי
קיוויתי. בכל אופן, לא התגרשנו, אז כנראה היה יותר טוב מרע.
היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. האמנתי, בטח שהאמנתי, אבל לא
הרגשתי. לא שהיה ניכור, לפחות כך רציתי להאמין, אבל משהו כבה
שם. לא האור. אותו היא המשיכה להשאיר דולק בלילה. אמרתי לה
שאני לא עובד בחברת חשמל אבל היא לא צחקה. אולי לא היה לה
אכפת.
ואז היא מצאה לה מאהב, כזה כמו בספרים. היו לו שרירי בטן
מפותחים וחיוך כובש. הוא אמר לה את כל המילים שהיא רצתה לשמוע
ואני לא יכולתי לומר ונגע בה בכל המקומות שכבר שעממו אותי.
פתאום הייתי עצוב. קינאתי לה. היא הרי שלי ומה הוא בכלל נוגע
בה. קינאתי גם בה, לי לא מגיעה איזו מאהבת? אבל לי לא היו
שרירי בטן אז הסתפקתי בלקנא מרחוק.
ויום אחד היא בישרה לי שזהו זה והיא לא יכולה איתי יותר. לא
ממש הופתעתי אבל עשיתי סצנות כמקובל. היא ליטפה לי את הראש
והסבירה לי שאין ברירה אחרת. כנראה שהוא והיא צריכים להיות
ביחד ואני לא כל כך שייך. אני בנאדם הגיוני. הבנתי. אבל היה לי
עצוב.
יום אחד מצאתי את שניהם ישנים ביחד במיטה הזוגית שלנו. שרירי
הבטן המשורגים שלו חייכו אלי בבוז. לי אין כאלה שרירים. גם לא
מאהבת. שניהם ישנו יחד בטבעיות כזו כאילו לא שברתי כוס
בחגיגיות לפני 8 שנים. כמה שרציתי אותה. בעצם, רציתי שהיא לא
תהיה שלו.
מאז אני ישן על הספה ומתעורר כל בוקר עם כאבי גב. זה לא שגירשו
אותי מהמיטה, אבל משום מה שניהם נרדמים עם אור דולק. ניסיתי
להסביר להם אבל יש לי הרגשה שמעמדי בבית מעורער. |