המורה נקש הייתה בכל המובנים מורה של כיתה ו'. היא סימלה
עבורנו, הנה יומרה, עבורי, את המעבר מן בית הספר היסודי אל
בגרות. כמו המבחנות שנארזו בארגזים ונשלחו לאן שנשלחו לאחר
שבוטל שיעורן, אוורירות של עולם אחר עטפה אותה, וזהו עגנון בו
נטל המחבר שימוש.
זכרוני, על אף הקרבה היחסית בין זמן כתיבתו להתרחשותו המקורית
של גרעין הסיפור, ערך בכל המסופר שמות: לא נועד אלא לשכחה
גמורה, אשר אולי ועוד יראה בעולמות אחרים, על ידי ישויות
אחרות, בזמנים לא לנו. זהו ה-vanity המורה לי.
אפרת הייתה בעלת מום. למורה היה רווח בין שתי השיניים הקדמיות
העליונות שהבדילה משאר המורות שעל הבית. היכן היא והיכן
הרווח.
כאשר עליתי לכיתה ו', על אף שהיו שתי כיתות, נבחרה ללמדנו:
קבלת דין. נבצר ממנה ללמדנו בגלל אחד או אחת אשר מתהלכים אותה
היום. לכיתה ז' עליתי בלי המורה נקש, שיודעת תהילה בדפים אלו.